דוקטור רודוב
New member
הגם שאול במקובלים?
שלום! שמי ד. רודוב, ואני רוצה לספר לכם מעט על עצמי. גדלתי בערבות אוזבקיסטן בשנות ה80 למשפחת איכרים יהודית שעסקה בגידול כבשים למחייתה. עם העלייה ארצה בשנת 91 הייתי בן 8 והצטרפתי לבית הספר היסודי. כמובן שהילדים לא קיבלו באהבה את ה"עולה", וסבלתי קשות. כמו שאתם בוודאי יודעים נוצר מעגל הקסמים הסטריאוטיפי לפיו "נדכא" מבחינת סטריאוטיפים יקבל בעצמו את התפיסה כלפיו (לדוגמה, נכה יאמין כי עליו להיות נזקק בשביל להתקיים). וכך אני קיבלתי על עצמי את התפיסה לפיה אני אכן לא נועדתי להיות למקובל או בעל חברים. ההנאה היחידה בחיי הייתה כאשר שיחקתי כדורגל עם אבי במרפסת הדירה שלנו (גם אבי שהיה מגדל כבשים במקצועו לא הצליח למצוא עבודה בישראל בעידן הטכנולוגי, ונאלץ להתקיים מקצבת עולה בשנים הראשונות). אבי שהיה אמנם איכר, היה ספורטאי די מוצלח ולמדתי ממנו רבות. וכך עברו שנים בהם הייתי סובל בבית הספר אך מתאמן עם אבי באחה"צ. כשהגיעה תקופת החטיבה הרגשתי כי מדובר בדף חדש. ואכן, לראשונה מצאתי חבר אמיתי. הוא היה חולה שחפת, וגם הוא נחשב "לנדכא" בחברה, ומצאנו מכנה משותף. וכך עברה לה עוד שנה ואני פיתחתי ביטחון עצמי. בתיכון כבר התרחב מעגל החברים שלי כאשר הצטרפתי לקבוצת הנוער של הכוח רמת גן בכדורגל. שיחקתי תפקיד של רץ ימני (ביגון, ברוסית), ונחשבתי לשחקן מצליח במיוחד. קבוצתנו הגיעה למקום השני באליפות ישראל לנוער, ואני הייתי למלך שערי איזור המרכז (רמת גן) ולמורה כדורגל לצעירים בסטנגה). בשיאי פרשתי וביצעתי הסבה מכדורגל מקצועני לחובבני בסטייל סגנון רוסי בשם "גרצ'קה" (בעברית, חממות). כל זאת הפכני למקובל בשכונה, שכבר לא מתייחסת אליי כאל עולה. אגב, חולה השחפת כבר נפטר.
שלום! שמי ד. רודוב, ואני רוצה לספר לכם מעט על עצמי. גדלתי בערבות אוזבקיסטן בשנות ה80 למשפחת איכרים יהודית שעסקה בגידול כבשים למחייתה. עם העלייה ארצה בשנת 91 הייתי בן 8 והצטרפתי לבית הספר היסודי. כמובן שהילדים לא קיבלו באהבה את ה"עולה", וסבלתי קשות. כמו שאתם בוודאי יודעים נוצר מעגל הקסמים הסטריאוטיפי לפיו "נדכא" מבחינת סטריאוטיפים יקבל בעצמו את התפיסה כלפיו (לדוגמה, נכה יאמין כי עליו להיות נזקק בשביל להתקיים). וכך אני קיבלתי על עצמי את התפיסה לפיה אני אכן לא נועדתי להיות למקובל או בעל חברים. ההנאה היחידה בחיי הייתה כאשר שיחקתי כדורגל עם אבי במרפסת הדירה שלנו (גם אבי שהיה מגדל כבשים במקצועו לא הצליח למצוא עבודה בישראל בעידן הטכנולוגי, ונאלץ להתקיים מקצבת עולה בשנים הראשונות). אבי שהיה אמנם איכר, היה ספורטאי די מוצלח ולמדתי ממנו רבות. וכך עברו שנים בהם הייתי סובל בבית הספר אך מתאמן עם אבי באחה"צ. כשהגיעה תקופת החטיבה הרגשתי כי מדובר בדף חדש. ואכן, לראשונה מצאתי חבר אמיתי. הוא היה חולה שחפת, וגם הוא נחשב "לנדכא" בחברה, ומצאנו מכנה משותף. וכך עברה לה עוד שנה ואני פיתחתי ביטחון עצמי. בתיכון כבר התרחב מעגל החברים שלי כאשר הצטרפתי לקבוצת הנוער של הכוח רמת גן בכדורגל. שיחקתי תפקיד של רץ ימני (ביגון, ברוסית), ונחשבתי לשחקן מצליח במיוחד. קבוצתנו הגיעה למקום השני באליפות ישראל לנוער, ואני הייתי למלך שערי איזור המרכז (רמת גן) ולמורה כדורגל לצעירים בסטנגה). בשיאי פרשתי וביצעתי הסבה מכדורגל מקצועני לחובבני בסטייל סגנון רוסי בשם "גרצ'קה" (בעברית, חממות). כל זאת הפכני למקובל בשכונה, שכבר לא מתייחסת אליי כאל עולה. אגב, חולה השחפת כבר נפטר.
