הגשת טיוטה למנחה... שאלה למחשבה
הי, אני קוראת די קבועה כאן, נכנסתי פעמיים באופן פעיל ותמיד רוצה להשתתף יותר כי מעניין לי ואני מזדהה... אז הנה, במקום לעבוד אל תוך הלילה אני נכנסת לפורום... העניין הוא כזה- המנחה שלי לא ממש עובדת טוב בשיחות שבעל פה, אף פעם אין לה סבלנות והיא תמיד רוצה משהו כתוב. האמת היא שבמקרה שלי, זה עדיף, כי אני ממש טובה בלדבר את הדוקטורט שלי, אבל קצת פחות בלכתוב אותו (ניצת הגפן- אני זוכרת שאמרת כאן משהו דומה על עצמך לפני כמה זמן ורציתי ליפול על צווארך בדמעות של הזדהות... אני לא לבד...) ולכן רצוי לעודד אותי לכתיבה. הלופ הוא כזה- בשביל שאוכל לקבל הנחיה לדוקטורט הזה, אני צריכה להגיש משהו כתוב. האמת היא שאני בשלב הכתיבה, כך שלכאורה הכל בסדר וכל שעליי לעשות הוא להתחיל להנפיק טיוטות על מנת לקבל הערות ולהתקדם הלאה... הרי זה מה שעושים לא? כך אני זוכרת (במעומעם) גם מתקופת הצעת המחקר... אבל, אני מרגישה שטיוטה עבורי הרבה פעמים היא מסמך די פנימי ואינטימי, לא כל כך מעובד, חושף תהליכי חשיבה ראשוניים, מתלבט ובודאי לא כתוב וערוך נפלא (האמת היא שזה כל פעם מאכזב אותי מחדש, כי בראש הכל נשמע ממש טוב ועל הקובץ, זה פתאום נראה קצת צולע כשמתחילים לכתוב...). העניין הוא שאני לא יכולה לסיים את הדוקטורט, לערוך אותו, לשייף אותו ורק אז להגיש למנחה כדי לקבל הערות, נכון? כלומר, אני אצטרך בשלב כלשהו לשחרר טיוטה (במקרה שלי- כמה חלקים מתוך פרק...), על מנת שבאמת אוכל לסיים אותו. אבל האם אני יכולה להגיש למנחה שלי מסמך כה לא מעובד, מלא בסוגריימים, עם התלבטויות ושאלות וללא פסקאות קישור מהודקות? ואם לא, כיצד אוכל לקבל סופסוף הנחיה על הדוקטורט ולהתקדם הלאה... וחוזר חלילה... שורה תחתונה, אני כותבת וכותבת (שזה דווקא טוב), רוצה כבר להגיש משהו להתרשמות, אבל מפחדת שבמצב הדברים כעת, הטיוטה מאוד לא מרשימה. לכן קשה לי "לשחרר" (זה חסם נפשי לחלטין...). אני מניחה שזה גם קשור למנחה עצמה והאמת היא שאני מרגישה די נוח איתה. לכן החלטתי לשים לי דדליין (ביום שני- כשחוזרים ללמד) ומה שיש לי עד אז, אני עורכת למעין מסמך רעוע מלא בשאלות שיופנו אליה ישירות על מנת לעזור לה לעזור לי. אני מגישה את צרור הטיוטות המהסס שלי, לא משנה מה ומה היא תחשוב עליי...ולא אכפת לי אם היא תתאכזב... (הרי בסוף אני כבר אוכיח לה...) העיקר שתתחיל להתרשם קצת מהטקסטים, מהנתונים ומהכיוונים... ותוכל לתת ביקורת בונה... אה וגם שאני אוכל להתייצב מולה סופסוף בלי שהיא תעשה לי תנועות מייאשות עם היד של- נו, הזמן עובר ומה יהיה, את לא מתקדמת (אבל אני כן מתקדמת, פשוט אף אחד לא רואה את זה עדיין...) בקיצור, סתם תהיתי, איך זה אצלכם? איך התחושה להגיש טיוטה, לא מעובדת, לא גמורה, לא מהודקת והאם גם אתם מתקשים לשחרר... ומה הקשר בין פרפקציוניזם לבין כתיבת דוקטורט?
הי, אני קוראת די קבועה כאן, נכנסתי פעמיים באופן פעיל ותמיד רוצה להשתתף יותר כי מעניין לי ואני מזדהה... אז הנה, במקום לעבוד אל תוך הלילה אני נכנסת לפורום... העניין הוא כזה- המנחה שלי לא ממש עובדת טוב בשיחות שבעל פה, אף פעם אין לה סבלנות והיא תמיד רוצה משהו כתוב. האמת היא שבמקרה שלי, זה עדיף, כי אני ממש טובה בלדבר את הדוקטורט שלי, אבל קצת פחות בלכתוב אותו (ניצת הגפן- אני זוכרת שאמרת כאן משהו דומה על עצמך לפני כמה זמן ורציתי ליפול על צווארך בדמעות של הזדהות... אני לא לבד...) ולכן רצוי לעודד אותי לכתיבה. הלופ הוא כזה- בשביל שאוכל לקבל הנחיה לדוקטורט הזה, אני צריכה להגיש משהו כתוב. האמת היא שאני בשלב הכתיבה, כך שלכאורה הכל בסדר וכל שעליי לעשות הוא להתחיל להנפיק טיוטות על מנת לקבל הערות ולהתקדם הלאה... הרי זה מה שעושים לא? כך אני זוכרת (במעומעם) גם מתקופת הצעת המחקר... אבל, אני מרגישה שטיוטה עבורי הרבה פעמים היא מסמך די פנימי ואינטימי, לא כל כך מעובד, חושף תהליכי חשיבה ראשוניים, מתלבט ובודאי לא כתוב וערוך נפלא (האמת היא שזה כל פעם מאכזב אותי מחדש, כי בראש הכל נשמע ממש טוב ועל הקובץ, זה פתאום נראה קצת צולע כשמתחילים לכתוב...). העניין הוא שאני לא יכולה לסיים את הדוקטורט, לערוך אותו, לשייף אותו ורק אז להגיש למנחה כדי לקבל הערות, נכון? כלומר, אני אצטרך בשלב כלשהו לשחרר טיוטה (במקרה שלי- כמה חלקים מתוך פרק...), על מנת שבאמת אוכל לסיים אותו. אבל האם אני יכולה להגיש למנחה שלי מסמך כה לא מעובד, מלא בסוגריימים, עם התלבטויות ושאלות וללא פסקאות קישור מהודקות? ואם לא, כיצד אוכל לקבל סופסוף הנחיה על הדוקטורט ולהתקדם הלאה... וחוזר חלילה... שורה תחתונה, אני כותבת וכותבת (שזה דווקא טוב), רוצה כבר להגיש משהו להתרשמות, אבל מפחדת שבמצב הדברים כעת, הטיוטה מאוד לא מרשימה. לכן קשה לי "לשחרר" (זה חסם נפשי לחלטין...). אני מניחה שזה גם קשור למנחה עצמה והאמת היא שאני מרגישה די נוח איתה. לכן החלטתי לשים לי דדליין (ביום שני- כשחוזרים ללמד) ומה שיש לי עד אז, אני עורכת למעין מסמך רעוע מלא בשאלות שיופנו אליה ישירות על מנת לעזור לה לעזור לי. אני מגישה את צרור הטיוטות המהסס שלי, לא משנה מה ומה היא תחשוב עליי...ולא אכפת לי אם היא תתאכזב... (הרי בסוף אני כבר אוכיח לה...) העיקר שתתחיל להתרשם קצת מהטקסטים, מהנתונים ומהכיוונים... ותוכל לתת ביקורת בונה... אה וגם שאני אוכל להתייצב מולה סופסוף בלי שהיא תעשה לי תנועות מייאשות עם היד של- נו, הזמן עובר ומה יהיה, את לא מתקדמת (אבל אני כן מתקדמת, פשוט אף אחד לא רואה את זה עדיין...) בקיצור, סתם תהיתי, איך זה אצלכם? איך התחושה להגיש טיוטה, לא מעובדת, לא גמורה, לא מהודקת והאם גם אתם מתקשים לשחרר... ומה הקשר בין פרפקציוניזם לבין כתיבת דוקטורט?
