לבושתי לא זוכרת בעל פה את כל המילים, רק חלקים נבחרים.
לבושתי לא כי אני חושבת שזה ההמנון שלי, אלא עניין של ידע כללי, של לדעת כמה שיותר על המדינה שאני חיה בה ולפחות על מדינות חשובות בעולם, אם לא על כולן.
אותי תמיד מרגשת אהבה, בהנחה שהיא אמיתית ואינה לובשת צורות חולניות של פגיעה באחרים שלא לצורך הגנה עצמית, בין אם זו אהבה בין בני אדם (במקום הראשון), אהבה כלפי פיסת האדמה שחיים עליה, אהבה כלפי רעיון (שוב, בתנאי שאינו פוגעני). בסופו של דבר, האהבה הזו בצורותיה השונות היא שמעניקה משמעות לחיים שלנו (או לפחות לשלי) וממלאת אותם (או לפחות את חיי) בתוכן רגשי.
וזה, אגב, אולי אחד הדברים שכל כך הפרעו לי בקליפורניה: שלא הרגשתי שום אהבה לפיסת האדמה שאני חיה עליה. לא כמו שהרגשתי ואני עדיין מרגישה כלפי ישראל, ולא כמו שאני מרגישה כלפי מקום מגוריי הנוכחי. ומבחינתי, בלי האהבה הזו, לא היה לי שקט נפשי ולא היה לי מנוח. אני זקוקה לאהבה הזאת כדי להרגיש בבית, להרגיש שייכות ורווחה במקום שבו אני נמצאת. זה אפילו לא קשור לאהבת מולדת במובן הקלאסי של המילה או במובן הלאומני, זה משהו ברובד לגמרי רגשי ואישי.
לכן, זה מרגש אותי לראות אנשים שמכבדים את הארץ שלהם מתוך אהבה כנה, בלי קשר אם אישית אני מזדהה עם הרגשות שלהם כלפי הארץ הספציפית שהם אוהבים. אני מכבדת את המעמד ואין לי תחושת ציניות כלפי שירת המנון, אלא אם כן אני יודעת שהוא מושר על ידי קבוצת בני אדם צבועים או שהאהבה שלהם מעוותת ופוגענית. וכשאני גרה על פיסת אדמה שאני אוהבת, שירת ההמנון מרגשת אותי יותר. אני אפילו לא שואלת את עצמי למה ולא עושה השוואות, וגם לא מרגישה את עצמי מחויבת להצטרף לשירת ההמנון או לטקסים הלאומיים בארה"ב. אני רק נהנית מההרגשה.