מהסבל שלהם שאתה כל כך נהנה ממנו
נרצחים אנשים. הם רוצחים כי אנחנו רוצחים אותם. כל חקלאי שלא יעבד את אדמתו, ימות ברעב. אנחנו במעגל בלתי פוסק, שבו אנשים שמחים למותם של אנשים בצד השני, שמצדו הורג עוד אנשים בצד הראשון וחוזר חלילה. אתה שמח לסבלם, הם שמחים לסבלך, ואין לזה סוף וגם לא יהיה, עד שלא נלמד להתחשב בסבלם והם בסבלנו. על הצד החזק יותר מוטלת החובה להיות הראשון שמתחשב. עם הכח באה אחריות. תבין - זה לא חיים מול נוחות, זה חיים מול חיים. בשבילם כל עץ זית הוא פרנסה, ואנחנו, בעוקרנו את הזיתים, עוקרים את פרנסתם. באותה מידה מישהו בצד השני יכול להגיד: שימו את חיי ואת פרנסתי, את מטע הזיתים שמשפחתי מעבדת מאות שנים (הרבה לפני קום המדינה), מול הנוחות של היהודים לנסוע באוטובוסים ולשבת בבתי קפה... אני בשום פנים לא מצדיקה אף פיגוע ואף רצח. אבל גם לא את הרציחות שאנחנו מבצעים, כביכול בשם הביטחון. כל פעם שמת חף מפשע בצד שלהם, עוד אנשים מצטרפים למעגל השנאה. צריך לזכור את זה. אין במלחמה הזו צדיקים ורשעים. כולם צודקים, וכולם מרוב צדק, הגיעו לנהוג ברשע.
הדר.