הדייט השבועי של גוז III ../images/Emo118.gif
והפעם – אנקדוטה נוסטלגית – סגירתו של מעגל. לפני שנים רבות – כאשר הקסם שלט בעולמנו, ואני הייתי ילדה קטנה (ויש האומרים אף זבת חוטם) – עידן ועידנים טרם עלייתם ארצה של הבורגר קינג ושל המקדונלדס´ – ענקי הפאסט פוד של העולם המערבי – חיה לה בישראל "המבורגריה" ציונית גאה – McDavid – או כפי שנהוג לאיית את שמה בעברית – מק דויד... חלפו עברו להן השנים – הענקים הלועזיים כבשו את מקומם בארץ חזונו של בנימין זאב – ומק דויד נדחקה והלכה – עד שכמעט נעלמה לחלוטין. הגבר, סוחב עמו צקלון זכרונות ילדות מאותה המבורגריה ציונית – וכששמה עולה הוא מקפיד לתאר את הבצל המטוגן החום הקצוץ – שהיה לו מין טעם מיוחד טוב שכזה... אתם יודעים איך זה – טעם של פעם! והינה, ביום חמישי, עת צעדנו על הטיילת של הרויאל ביץ´ – לקראת ארוחתנו בלה-קוצ´ינה – צדה לפתע עינינו את אחד מאחרוני הסניפים עלי אדמות הנושאים בגאוה את השלט "מק דויד"! החלטנו שאין ברירה – חייבים לפקוד את המקום... ואכן – למחרת בצהריים – סעדנו את ליבנו באותו מקום – אשר התברר לנו שעם השנים הפך לשילוב של בורגר עם חומוסיה – או משהו דומה ("תוציא לי שתי צלחות צ´יפס..."). ההזמנות היו מגוונות בצורה מופלאה. הזמנו פעם אחת נקניקיה בלחמניה (באגט עם סומסום מהסופר), פעם אחת המבורגר כפול, פעם אחת חטיפי עוף – מעוף שהיה עד כדי כך מעובד – שלא היינו מופתעים אם היו קוראים לו דג, או חטיפים צמחוניים – או בכל שם אחר. המנה הרביעית נשכחה ממני – אך היא היתה שוות ערך – כלומר – לא איכותית ולא אטרקטיבית. ליד המנות הוגש צ´יפס או טבעות בצל – לבחירה. שניהם היו בסדר. הקטשופ היה מחריד, וגם הוא וגם המיונז באו בבקבוקי פלסטיק גדולים – דביקים קלות - שמטרתם בחיים לנדוד משולחן לשולחן. נהנינו מהאנקדוטה. לא מהאוכל. את המחיר שכחתי – הוא לא גבוה – אבל גם לא חשוב. סגרנו מעגל – ולא נשוב עוד...
והפעם – אנקדוטה נוסטלגית – סגירתו של מעגל. לפני שנים רבות – כאשר הקסם שלט בעולמנו, ואני הייתי ילדה קטנה (ויש האומרים אף זבת חוטם) – עידן ועידנים טרם עלייתם ארצה של הבורגר קינג ושל המקדונלדס´ – ענקי הפאסט פוד של העולם המערבי – חיה לה בישראל "המבורגריה" ציונית גאה – McDavid – או כפי שנהוג לאיית את שמה בעברית – מק דויד... חלפו עברו להן השנים – הענקים הלועזיים כבשו את מקומם בארץ חזונו של בנימין זאב – ומק דויד נדחקה והלכה – עד שכמעט נעלמה לחלוטין. הגבר, סוחב עמו צקלון זכרונות ילדות מאותה המבורגריה ציונית – וכששמה עולה הוא מקפיד לתאר את הבצל המטוגן החום הקצוץ – שהיה לו מין טעם מיוחד טוב שכזה... אתם יודעים איך זה – טעם של פעם! והינה, ביום חמישי, עת צעדנו על הטיילת של הרויאל ביץ´ – לקראת ארוחתנו בלה-קוצ´ינה – צדה לפתע עינינו את אחד מאחרוני הסניפים עלי אדמות הנושאים בגאוה את השלט "מק דויד"! החלטנו שאין ברירה – חייבים לפקוד את המקום... ואכן – למחרת בצהריים – סעדנו את ליבנו באותו מקום – אשר התברר לנו שעם השנים הפך לשילוב של בורגר עם חומוסיה – או משהו דומה ("תוציא לי שתי צלחות צ´יפס..."). ההזמנות היו מגוונות בצורה מופלאה. הזמנו פעם אחת נקניקיה בלחמניה (באגט עם סומסום מהסופר), פעם אחת המבורגר כפול, פעם אחת חטיפי עוף – מעוף שהיה עד כדי כך מעובד – שלא היינו מופתעים אם היו קוראים לו דג, או חטיפים צמחוניים – או בכל שם אחר. המנה הרביעית נשכחה ממני – אך היא היתה שוות ערך – כלומר – לא איכותית ולא אטרקטיבית. ליד המנות הוגש צ´יפס או טבעות בצל – לבחירה. שניהם היו בסדר. הקטשופ היה מחריד, וגם הוא וגם המיונז באו בבקבוקי פלסטיק גדולים – דביקים קלות - שמטרתם בחיים לנדוד משולחן לשולחן. נהנינו מהאנקדוטה. לא מהאוכל. את המחיר שכחתי – הוא לא גבוה – אבל גם לא חשוב. סגרנו מעגל – ולא נשוב עוד...
