הדייט השבועי של גוז ../images/Emo118.gif
והפעם - "אלי אולי" - החלום ושברו את "אלי אולי" ביקרנו לאחרונה לפני זמן רב מאוד. הזכרון היה מעומעם אך נעים. אמש החלטנו ללכת לשם עם זוג נוסף - כשהפעם, אנו מצויידים בידע חשוב על האוכל הספרדי - לאחר שטיילנו בספרד. החברים הגיעו מוקדם - וקיבלו בהמתנתם כוסיות קטנות עם מרגריטה. מחווה נאה וראויה לציון - שכן היא היתה האחרונה הנעימה לערב זה. כשהצטרפנו אליהם, הולכנו אחר כבוד למקומנו, ליד שולחן בחצר, שעמד בשיפוע. בחיי - ממש ממש בשיפוע. אני מודה שלי ולגבר זה לא ממש הפריע, אבל החבר טען מעת לעת שהוא "גולש" לעבר הקיר... מזל שלא הזמנו מרק. מכל מקום, מאחר שדובר בשדרוג מעלה של מעמדנו (המקום שהובטח לנו טלפונית היה בפנים - למרות שנורא ביקשנו בחצר), ומאחר שכולנו עוד היינו במצב רוח מצוין, החלטנו שלא להתלונן ולא לבקש לעבור. כשקיבלנו את התפריטים - היכתה בנו המכה הראשונה - ה-מ-ח-י-ר-י-ם... הכל ממש ממש יקר. הטאפסים (שבארץ מוצאם מזמינים אותם כמה מכל סוג - ובכך נעוץ כל יופיים וקסמם) - אם הם לא צמחוניים - עולים 30 ש"ח (!) לכל הפחות לצלוחית. אז יכול להיות שהם מנות ראשונות, אבל בכזה מחיר - טאפס - הם לא יכולים להיות. לאחר שבירת ראש והתלבטות, ולאחר שהתייעצנו עם המלצרית - שהיתה דידקטית להפתיע, ממש כמורתי בתיה מכיתה ג´, החלטנו להזמין כדלקמן: למנה הראשונה - מנה גדולה של אנטי פסטי (שהם טאפס צמחוניים) וסלט ירוק לכולנו. למנות העיקריות הזמנו שתי מנות של פסטה צמחונית (לחבר ולחברתו - כ- 50 ש"ח כל מנה); עבורי - פסטה "אלי אולי" עם שרימפס (86 ש"ח); ו - גולת הכותרת - בשביל הגבר - "טורנדו רוסיני" - פילה בקר
עם כבד אווז - לא פחות ממאה וחמשים ש"ח. כשהזמין הגבר את מנתו (שאזכיר שוב - למי ששכח - עולה 150 ש"ח) - שאלה אותו המלצרית (בתיה מכיתה ג´) אם הוא רוצה תפוח אדמה או סלט כתוספת. הגבר, המנסה לשלב את כל אבות המזון בארוחתו, העז ושאל מה יקרה אם יזמין את שניהם. ותשובתה של בתיה מכיתה ג´: "זה תוספת של 15 ש"ח". מיד ויתר הגבר על הירוקים. זה המקום לציין, שבעיני, אם אתה לוקח מחיר כמו 150 ש"ח למנה - אתה יכול להרשות לעצמך מידה של לארג´יות - ולהציע ליד המנה אפילו שתי תוספות (עד כמה שזה נשמע שערורייתי). אבל זו רק אני - ואולי אינני מחוברת לשוק המסעדות המקומי... מכל מקום - כדי להטביע את יגוננו, ביקשנו להזמין לנו יין. אדום
. עיון בתפריט היינות, לימד אותנו כי גם כאן המחירים הם, איך לאמר, לא ממש אטרקטיביים. לאחר מאמץ, איתרנו יין ספרדי, במחיר 115 ש"ח, שהמלצרית בתיה הסכימה שהוא חביב (כדי ללמדכם על סולם המחירים במקום אציין, שעל בקבוק אחר, במחיר 170 ש"ח, היא אמרה: "הוא טעים מאוד ובמחיר ממש סביר..."). כשהגיעו הטאפסים הצמחוניים - להזכירכם - מנה גדולה (כ- 75 ש"ח) - תהינו בינינו לבינינו - מה היינו מקבלים לו הזמנו מנה רגילה - שעולה "רק" 30 ומעט שקלים. המנה לא היתה ענקית, ואפילו גדולה היא לא היתה. בהתחשב בכך שמחירה דומה למחיר מנה עיקרית במסעדות מצויינות ברחבי העיר - היינו מצפים למשהו מרשים יותר. הטאפסים היו נחמדים. לא מפילים אך לא איומים. הלחם שהוגש לידם (הזמנו, הזמנו, זה לא חלק מהמנה) היה לעומת זאת מצוין - טעים וטרי. סיימנו את המנה הראשונה, שתינו קצת יין, וחיכינו למנה העיקרית. וחיכינו. וחיכינו. עוד קצת יין. וחיכינו. הזמנו עוד בקבוק. וחיכינו (הפעם גם ליין וגם למנה העיקרית). ושוב חיכינו. מעת לעת עצרנו את בתיה מכיתה ג´ במרוצתה, על מנת לשאול אותה על מה ולמה מתמהמהות מנותנו, והתשובה תמיד היתה אחת: "זה כבר יוצא" (התחלנו לחשוש שהיא מדברת על לידה...). בסופו של דבר, לאחר כ- 50 דקות (ויש הטוענים שקצת יותר) הגיע היין, ודקות ספורות אחריו הגיעו, בשעה טובה, גם שלוש מתוך ארבע המנות העיקריות. למה רק שלוש? טוב שאתם שואלים - גם אנחנו תהינו. חשבנו על כך, הוגענו מוחותינו, והגענו למסקנה שכנראה במסעדה קלטו את הקשר החם והטוב שיש בין חברנו לחברתו, והחליטו שהם בהחלט יכולים לחלוק ביניהם מנה אחת לעת עתה... לאחר כעשר דקות נוספות הגיעה גם המנה הנוספת. לגבי איכות המנות - נו - אז מכיוון הפסטות הצמחוניות עלו קולות של שביעות רצון - אך לא חגיגה. הפסטה שלי (אלי אולי עם שרימפס, למי שהספיק לשכוח כשחיכינו) היתה חביבה אך יבשושית מה. עוד קצת רוטב לא היה הורג אותה. השרימפס לעומתה - היו עשויים היטב וגרמו לי אושר גדול (כל העשרה... במנה עיקרית!). המנה, זאת יש לציין, היתה גדולה מאוד - ואף השארתי את חלקה בצלחת. ולגולת הכותרת - ה"סטייק עם כבד אווז" ב- 150 ש"ח: הגבר, כתמיד, ביקש את המנה עשויה למחצה, קרי - מדיום. הוא קיבל מנה שבחלקה היתה אכן מדיום, אך בחלקה האחר היתה "רייר" לחלוטין. אך לא איש כגבר שלי יבהל מקצת בשר אדום. בסך הכל מנה לא רעה - אם כי - במקומות אחרים היא מוגשת בנדיבות גדולה יותר - במיוחד באגף כבד האווז - שגודלו (או שמא נאמר - קוטנו) היווה עלבון לנלחמים בפיטום האכזרי הנעשה באווזים (בדיקסי למשל - מדובר במנה חלומית באיכות ובמידה). תפוחי האדמה - שכזכור היו יקרים מפז, היו חרוכים, ולא לגמרי ראויים למאכל אדם, אפילו אם הוא הגבר - שאינו ירא מחריכה. בגלל ההמתנה הארוכה - כבר היינו כה רעבים ומותשים - שהחלטנו לא להחזיר את המנה (עם הזמן וככל שתעמיק הכרותינו - אתם תגלו שאין זה אפייני לי...). ביקשנו להזמין מנות אחרונות, ושוב הענין לקח זמן רב (אתם הלא יודעים - זה כרוך בלהביא תפריטים, לתת לנו לעיין בהם, לחזור לקחת הזמנה, לתת אותה למטבח, לחכות שהיא תוכן ולהגיש - מלאכה לא פשוטה). הזמנו מנה אחת של עוגת קרם קפה ושוקולד (שהמלצרית בתיה מכתה ג´ קראה לה "קרם נוגט" - והתברר בדיעבד שהמלצרית צדקה יותר מהתפריט) ומנה אחת של עלי פילו וקרם קטלן עם גלידה וניל נענע - שתיהן היו טעימות מאוד. לאור ההמתנות האינסופיות - כשהגיעו המנות האחרונות לשולחננו - הקדמתי תרופה למכה וביקשתי את החשבון. התשובה המבדרת עד מוות היתה: "לא צריך עכשיו, כשתסיימו תבקשו - וזה יגיע בן רגע...". התגברתי על עוית הצחוק שאחזה בי - והתעקשתי לקבל את החשבון עכשיו. שוב לא הופתענו, כשה"בן רגע" התארך מעל ומעבר (סיימנו לאכול את המנות האחרונות מזמן). החשבון הגיע ל- 770 ש"ח לפני טיפ. זה נשמע סביר לארבעה אנשים + יין, אבל זה לא באמת, אם נזכור ששניים מן הסועדים אכלו, הלכה למעשה, ארוחה צמחונית למהדרין (פסטה למנה עיקרית). חישוב מהיר מלמד, שאם היינו שם רק הגבר ואני, היינו משאירים אחרינו בין 500 ל- 600 ש"ח (כולל בקבוק יין אחד בלבד) לפני הטיפ, וזה חברים - בעיני, ממש יקר - במיוחד בהתחשב בתמורה ובשירות המאכזבים. אנחנו ל"אלי אולי" - לא חוזרים. חבל.
והפעם - "אלי אולי" - החלום ושברו את "אלי אולי" ביקרנו לאחרונה לפני זמן רב מאוד. הזכרון היה מעומעם אך נעים. אמש החלטנו ללכת לשם עם זוג נוסף - כשהפעם, אנו מצויידים בידע חשוב על האוכל הספרדי - לאחר שטיילנו בספרד. החברים הגיעו מוקדם - וקיבלו בהמתנתם כוסיות קטנות עם מרגריטה. מחווה נאה וראויה לציון - שכן היא היתה האחרונה הנעימה לערב זה. כשהצטרפנו אליהם, הולכנו אחר כבוד למקומנו, ליד שולחן בחצר, שעמד בשיפוע. בחיי - ממש ממש בשיפוע. אני מודה שלי ולגבר זה לא ממש הפריע, אבל החבר טען מעת לעת שהוא "גולש" לעבר הקיר... מזל שלא הזמנו מרק. מכל מקום, מאחר שדובר בשדרוג מעלה של מעמדנו (המקום שהובטח לנו טלפונית היה בפנים - למרות שנורא ביקשנו בחצר), ומאחר שכולנו עוד היינו במצב רוח מצוין, החלטנו שלא להתלונן ולא לבקש לעבור. כשקיבלנו את התפריטים - היכתה בנו המכה הראשונה - ה-מ-ח-י-ר-י-ם... הכל ממש ממש יקר. הטאפסים (שבארץ מוצאם מזמינים אותם כמה מכל סוג - ובכך נעוץ כל יופיים וקסמם) - אם הם לא צמחוניים - עולים 30 ש"ח (!) לכל הפחות לצלוחית. אז יכול להיות שהם מנות ראשונות, אבל בכזה מחיר - טאפס - הם לא יכולים להיות. לאחר שבירת ראש והתלבטות, ולאחר שהתייעצנו עם המלצרית - שהיתה דידקטית להפתיע, ממש כמורתי בתיה מכיתה ג´, החלטנו להזמין כדלקמן: למנה הראשונה - מנה גדולה של אנטי פסטי (שהם טאפס צמחוניים) וסלט ירוק לכולנו. למנות העיקריות הזמנו שתי מנות של פסטה צמחונית (לחבר ולחברתו - כ- 50 ש"ח כל מנה); עבורי - פסטה "אלי אולי" עם שרימפס (86 ש"ח); ו - גולת הכותרת - בשביל הגבר - "טורנדו רוסיני" - פילה בקר
