הדייט השבועי של גוז ../images/Emo118.gif
והפעם – הנאה צרופה במחיר תואם – "אונמי" השבוע, יצאנו לארוחת השבת שלנו, עם זוג חברים אחר – בלתי צמחוניים בעליל, וחובבי אוכל "מעניין" מושבעים. לאחר אכזבת "אלי-אולי" מן השבוע שעבר, החלטנו ללכת על בטוח, ובחרנו מסעדה יפנית מוכרת ברחוב הארבעה בתל-אביב. הזמנו מקומות כבר ביום חמישי, שכן זכרוננו הקולקטיבי טען בתוקף כי מדובר במקום שמתמלא עד אין מקום – במיוחד בימי הבילוי המקובלים (חמישי-שי-שבת). וכך, לקראת השעה תשע בערב, שמנו פעמנו לעבר בחירת השבוע – "אונמי". לפני שנפנה למהלך הארוחה, אני חייבת לכם התנצלות מראש – שכן השמות היפניים קשים לזכירה אצל קשישים מסוגי (כדי לתת כיוון על הגיל – אספר לכם שאני רקדתי במסיבות "אייטיז" בזמן אמת...). לפיכך, בחלק מן המקרים – תאלצו להסתפק בתיאור המנה ללא שמה המלא... לאחר שהושיבו אותנו במקומותינו, ומסרו לידינו את התפריטים, נעלמו המלצרים כלא היו למשך דקות ארוכות. ארוכות מדי לצערי. אבל – אני ממליצה לכולכם לקרוא שוב את הפסקה הזו, על מנת שלא תתגעגעו אליה בהמשך, שכן מכאן ואילך – השירות היה למופת. במהלך אותן דקות ארוכות (מדי), עיינו בתפריט (כמה וכמה פעמים) והגענו למסקנה חוצת הגבולות – כי הוא מעט עמוס מדי. זה נכון שיש יתרונות לתפריט רב פריטים, שכן כל אחד מוצא בו את מקומו ואת "ספל התה שלו" (או הסשימי – למי שמעדיף), אבל ישנו גבול דק ועדין, שחצייתו לוקחת אותך לארץ ה"יותר מדי", ארץ בה הסועד הממוצע (אנחנו, לצורך הענין) נתקף במעט בלבול ועיפות, וכמובן – תסכול על כך שאין הוא יכול לאכול גם מזה וגם מזה וגם מזה וגם מזה, ואחר כך עוד קצת מזה – כל זאת מבלי להתעלף משובע אחרי "הגם" השלישי, ומבלי לקבל מכתב ממנהל הבנק למחרת. לשם ההגינות, אני חשה חובה מוסרית לציין, שאם יש מקום שבו קל יחסית להזמין גם וגם וגם – המקום יהיה דווקא מסעדה יפנית, שיתרון בולט שלה, לפחות בעיני כותבת שורות אלה, הוא גודל המנות (או שמא נאמר "קוטנן"), המאפשר גיוון רב בארוחה אחת. קצת מזכיר "ארוחת טעימות" מן הבחינה הזו – רק שאתה בוחר את הטעימות של עצמך. משנגמרו הדקות הארוכות (מדי) סר לשולחננו מלצר, על מנת לקחת את ההזמנות, ואנו שיתפנו איתו פעולה ברצון רב. היין המלווה שנבחר לארוחתנו היה פאוסטינו VII מריוחה הרחוקה אשר בספרד (אינני זוכרת את השנה). זהו "יין החודש" באונמי, והוא מומלץ בחום. 110 ₪ לבקבוק. אנחנו ירדנו על שניים. לאחר בחירת היין - פנינו לבחור מנות ראשונות. מילה קטנה לענין המנות הראשונות. אני יודעת שלא מאוד נהוג להזמין מנות ראשונות ביפנית, אלא אם כן מדובר בעסקית. למרות זאת, ב"אונמי" אני מקפידה על המנות הראשונות – פשוט כי הן מאוד מאוד מצויינות בעיני. וטיפ קטן – להקפיד ולשאול את המלצר על המנות שאינן רשומות בתפריט. יש שם הצלחות מסחררות. הפעם – נשמעו בתחילה קריאות מחאה מן הצד השני של השולחן, קרי – מכיוון החברים, אבל, לאחר ששמענו את הצעות המלצר, הוזמנו לשולחננו, אחר כבוד – ארבע מנות ראשונות, שחלקנו בין ארבעתנו, כדלקמן: צ´יז הרומאקי – שזהו בצק דקיק, העוטף גבינת קממבר (אני יודעת שהיא צרפתית, אבל אני משוכנעת שההורים שלה באו מיפן בגירוש יפן או משהו כזה...) – מטוגן עמוקות, מוגש עם עירית וירקות, ולידו רוטב צ´ילי חריף מתקתק. מנה – משהו משהו – שאינני מוותרת עליה באף ביקור במסעדה; פטריות (שמפיניון פורטבלו ויער – אם אינני טועה) מוקפצות ברוטב סויה מתקתק, מוגש על מצע עלי רוקט; קומבינציית פירות ים ודברים אחרים (הניחוש שהתקבל אצל כולנו היה גבינה) מטוגנים במעטפת פריכה שאיננה טמפורה (אני לא מצליחה לזכור את השם) עם רוטב טעים שאיננו מסוגלים לשחזר את מרכיביו; קלמארי ללא כל מעטפת, עשויים ברוטב חום בהיר – עם נגיעת שמנת קלילה. יאמר כבר – המנות היו כולן מצויינות ביותר – והיופי הגדול היה שכל אחד מאיתנו חשב על מנה אחרת שהיא ממש ממש הכי מצויינת. אתם יכולים להבין ששלב המנות הראשונות נחל הצלחה מסחררת. בין המנות הראשונות לעיקריות, הגיע בקבוק היין השני – בתזמון מופלא (ושוב – לאחר יאוש "אלי אולי" מן השבוע שעבר, זו היתה ממש חויה מתקנת עבור הגבר ועבורי). למנות העיקרית הזמנו בעיקר סושי משלל סוגים, ועל כך אפרט עוד מעט קט. אבל לפני כן אציין, שבשל העובדה שהגבר הוא מבקר די חדש ב"סושילנד", ועוד לא הגיע לעמדת "סושאי בכיר", הזמנו "מנת הרגעה" אחת – שאינה כוללת דגים נאים מסוג כלשהו – רק כדי שתהיה רשת בטחון, למקרה שחלקים מן הסושי לא יעשו את העבודה. לענין זה – דווקא ברכנו על ריבוי הפריטים שבתפריט. הבחירה נפלה על מנת אטריות סובה (אטריות ביצים) עשויות עם ירקות ברוטב עם גוון מתקתק מלוח, ופיסות אנטריקוט. "מנת הרגעה" חביבה, שעלותה איפשהו בין 40 ל- 50 ₪, אבל שרק בשבילה ובשביל סוגה – לא היה שווה להגיע ל"אונמי". שונאי הסושי באשר הם שם – ראו הוזהרתם. שאר המנות העיקרית כללו באמת את הכל מכל כל – היה לנו כמה יחידות של ניגירי סלמון, סשימי טונה אדומה (דג מנצח לסשימי – על פי כל קנה מידה...), שניים או שלושה רולים של "ספייסי טונה" – רול הדגל – אם תשאלו אותי, שלושה קונוסים משלושה סוגים שונים – אחד מהם עם צלופח (אמרתי לכם שהחברים שלנו חובבי אוכל מעניין), שני אינארי טמפורה עם סלמון-ביצי דג ואספרגוס, רול של אינטיאס עם בצל ירוק ואבוקדו – וחוששני שאני פשוט לא זוכרת את הכל (אם אינכם מכירים את המינוחים היפניים – רק תגידו – והסבר ינתן על ידי בשמחה). הרולים הרגילים עולים באזור ה- 20-25 ₪ לאחד (6 יחידות). המיוחדים עולים, מטבע הדברים יותר. הכל היה מעולה. טרי, עשוי בקפידה, אסתטי וטעים עד בלי די. השירות לאורך כל הדרך היה יעיל וענייני. רוב הערב שירתה אותנו מלצרית חביבה ומיומנת, בבלונד פלאטין - שפשוט ידעה את המלאכה. הענין תקתק. המאפרות פונו בקצב משביע רצון, בקשות מיוחדות ("אפשר בבקשה סכו"ם") נענו בשמחה, ברצון ובמהירות הראויה וההסברים היו נכונים, מדוייקים ונטולי השמטות פרטים. בשלב המנות האחרונות – החלטנו לקצץ – ולקחנו שתיים בלבד לארבעתנו. הראשונה היתה אצבעות שוקולד על מצע עוגת שקדים ואגוזים. השם נשמע פלצני משהו, אבל לאחר שראינו את המנה – הבנו שאין דרך אחרת לתאר אותה – זה בדיוק אצבעות שוקולד על מצע עוגת שקדים ואגוזים... המנה הנוספת היתה מאפה שקדים בשני טעמים – ליצ´י ופירות יער – עם כדור גלידה בטעם וניל-ג´ינג´ר. מנה א-ל-ו-הי-ת(!), המגיעה במגש מלבני, ועליו שלושה מגשים ריבועיים - שני מרובעי מאפה שקדים דקים ופריכים – אחד אפוי עם פירות יער והשני אפוי עם ליצ´י – וביניהם ריבוע עם גלידה. הטעמים חלומיים – כל אחד בפני עצמו – והשילוב – ישמור השם! משהו משהו! נהנינו נורא. המחיר – 880 ₪ לרביעיה – כולל שני בקבוקי פאוסטינו – ולפני הטיפ - יקר לכיס השכיר הממוצע, אך שווה את זה. אפילו לא נחרדנו כשראינו את החשבון. למי שלחוץ באגף הכספים – מומלץ לשים לב בשלב ההזמנה – שכן מאחר וכל מנה נראית לא כל כך יקרה – יש נטיה להזמין הרבה. כמו שסבתי המנוחה היתה אומרת: "להזמין עם העיניים". גם אנחנו יכולנו להזמין קצת פחות – ועדיין היינו שמחים ושבעים, אבל, כמאמר הפתגם היפני עתיק היומין: "לא בוכים על ווסאבי שנשפך". שבת שלום לכולם.
והפעם – הנאה צרופה במחיר תואם – "אונמי" השבוע, יצאנו לארוחת השבת שלנו, עם זוג חברים אחר – בלתי צמחוניים בעליל, וחובבי אוכל "מעניין" מושבעים. לאחר אכזבת "אלי-אולי" מן השבוע שעבר, החלטנו ללכת על בטוח, ובחרנו מסעדה יפנית מוכרת ברחוב הארבעה בתל-אביב. הזמנו מקומות כבר ביום חמישי, שכן זכרוננו הקולקטיבי טען בתוקף כי מדובר במקום שמתמלא עד אין מקום – במיוחד בימי הבילוי המקובלים (חמישי-שי-שבת). וכך, לקראת השעה תשע בערב, שמנו פעמנו לעבר בחירת השבוע – "אונמי". לפני שנפנה למהלך הארוחה, אני חייבת לכם התנצלות מראש – שכן השמות היפניים קשים לזכירה אצל קשישים מסוגי (כדי לתת כיוון על הגיל – אספר לכם שאני רקדתי במסיבות "אייטיז" בזמן אמת...). לפיכך, בחלק מן המקרים – תאלצו להסתפק בתיאור המנה ללא שמה המלא... לאחר שהושיבו אותנו במקומותינו, ומסרו לידינו את התפריטים, נעלמו המלצרים כלא היו למשך דקות ארוכות. ארוכות מדי לצערי. אבל – אני ממליצה לכולכם לקרוא שוב את הפסקה הזו, על מנת שלא תתגעגעו אליה בהמשך, שכן מכאן ואילך – השירות היה למופת. במהלך אותן דקות ארוכות (מדי), עיינו בתפריט (כמה וכמה פעמים) והגענו למסקנה חוצת הגבולות – כי הוא מעט עמוס מדי. זה נכון שיש יתרונות לתפריט רב פריטים, שכן כל אחד מוצא בו את מקומו ואת "ספל התה שלו" (או הסשימי – למי שמעדיף), אבל ישנו גבול דק ועדין, שחצייתו לוקחת אותך לארץ ה"יותר מדי", ארץ בה הסועד הממוצע (אנחנו, לצורך הענין) נתקף במעט בלבול ועיפות, וכמובן – תסכול על כך שאין הוא יכול לאכול גם מזה וגם מזה וגם מזה וגם מזה, ואחר כך עוד קצת מזה – כל זאת מבלי להתעלף משובע אחרי "הגם" השלישי, ומבלי לקבל מכתב ממנהל הבנק למחרת. לשם ההגינות, אני חשה חובה מוסרית לציין, שאם יש מקום שבו קל יחסית להזמין גם וגם וגם – המקום יהיה דווקא מסעדה יפנית, שיתרון בולט שלה, לפחות בעיני כותבת שורות אלה, הוא גודל המנות (או שמא נאמר "קוטנן"), המאפשר גיוון רב בארוחה אחת. קצת מזכיר "ארוחת טעימות" מן הבחינה הזו – רק שאתה בוחר את הטעימות של עצמך. משנגמרו הדקות הארוכות (מדי) סר לשולחננו מלצר, על מנת לקחת את ההזמנות, ואנו שיתפנו איתו פעולה ברצון רב. היין המלווה שנבחר לארוחתנו היה פאוסטינו VII מריוחה הרחוקה אשר בספרד (אינני זוכרת את השנה). זהו "יין החודש" באונמי, והוא מומלץ בחום. 110 ₪ לבקבוק. אנחנו ירדנו על שניים. לאחר בחירת היין - פנינו לבחור מנות ראשונות. מילה קטנה לענין המנות הראשונות. אני יודעת שלא מאוד נהוג להזמין מנות ראשונות ביפנית, אלא אם כן מדובר בעסקית. למרות זאת, ב"אונמי" אני מקפידה על המנות הראשונות – פשוט כי הן מאוד מאוד מצויינות בעיני. וטיפ קטן – להקפיד ולשאול את המלצר על המנות שאינן רשומות בתפריט. יש שם הצלחות מסחררות. הפעם – נשמעו בתחילה קריאות מחאה מן הצד השני של השולחן, קרי – מכיוון החברים, אבל, לאחר ששמענו את הצעות המלצר, הוזמנו לשולחננו, אחר כבוד – ארבע מנות ראשונות, שחלקנו בין ארבעתנו, כדלקמן: צ´יז הרומאקי – שזהו בצק דקיק, העוטף גבינת קממבר (אני יודעת שהיא צרפתית, אבל אני משוכנעת שההורים שלה באו מיפן בגירוש יפן או משהו כזה...) – מטוגן עמוקות, מוגש עם עירית וירקות, ולידו רוטב צ´ילי חריף מתקתק. מנה – משהו משהו – שאינני מוותרת עליה באף ביקור במסעדה; פטריות (שמפיניון פורטבלו ויער – אם אינני טועה) מוקפצות ברוטב סויה מתקתק, מוגש על מצע עלי רוקט; קומבינציית פירות ים ודברים אחרים (הניחוש שהתקבל אצל כולנו היה גבינה) מטוגנים במעטפת פריכה שאיננה טמפורה (אני לא מצליחה לזכור את השם) עם רוטב טעים שאיננו מסוגלים לשחזר את מרכיביו; קלמארי ללא כל מעטפת, עשויים ברוטב חום בהיר – עם נגיעת שמנת קלילה. יאמר כבר – המנות היו כולן מצויינות ביותר – והיופי הגדול היה שכל אחד מאיתנו חשב על מנה אחרת שהיא ממש ממש הכי מצויינת. אתם יכולים להבין ששלב המנות הראשונות נחל הצלחה מסחררת. בין המנות הראשונות לעיקריות, הגיע בקבוק היין השני – בתזמון מופלא (ושוב – לאחר יאוש "אלי אולי" מן השבוע שעבר, זו היתה ממש חויה מתקנת עבור הגבר ועבורי). למנות העיקרית הזמנו בעיקר סושי משלל סוגים, ועל כך אפרט עוד מעט קט. אבל לפני כן אציין, שבשל העובדה שהגבר הוא מבקר די חדש ב"סושילנד", ועוד לא הגיע לעמדת "סושאי בכיר", הזמנו "מנת הרגעה" אחת – שאינה כוללת דגים נאים מסוג כלשהו – רק כדי שתהיה רשת בטחון, למקרה שחלקים מן הסושי לא יעשו את העבודה. לענין זה – דווקא ברכנו על ריבוי הפריטים שבתפריט. הבחירה נפלה על מנת אטריות סובה (אטריות ביצים) עשויות עם ירקות ברוטב עם גוון מתקתק מלוח, ופיסות אנטריקוט. "מנת הרגעה" חביבה, שעלותה איפשהו בין 40 ל- 50 ₪, אבל שרק בשבילה ובשביל סוגה – לא היה שווה להגיע ל"אונמי". שונאי הסושי באשר הם שם – ראו הוזהרתם. שאר המנות העיקרית כללו באמת את הכל מכל כל – היה לנו כמה יחידות של ניגירי סלמון, סשימי טונה אדומה (דג מנצח לסשימי – על פי כל קנה מידה...), שניים או שלושה רולים של "ספייסי טונה" – רול הדגל – אם תשאלו אותי, שלושה קונוסים משלושה סוגים שונים – אחד מהם עם צלופח (אמרתי לכם שהחברים שלנו חובבי אוכל מעניין), שני אינארי טמפורה עם סלמון-ביצי דג ואספרגוס, רול של אינטיאס עם בצל ירוק ואבוקדו – וחוששני שאני פשוט לא זוכרת את הכל (אם אינכם מכירים את המינוחים היפניים – רק תגידו – והסבר ינתן על ידי בשמחה). הרולים הרגילים עולים באזור ה- 20-25 ₪ לאחד (6 יחידות). המיוחדים עולים, מטבע הדברים יותר. הכל היה מעולה. טרי, עשוי בקפידה, אסתטי וטעים עד בלי די. השירות לאורך כל הדרך היה יעיל וענייני. רוב הערב שירתה אותנו מלצרית חביבה ומיומנת, בבלונד פלאטין - שפשוט ידעה את המלאכה. הענין תקתק. המאפרות פונו בקצב משביע רצון, בקשות מיוחדות ("אפשר בבקשה סכו"ם") נענו בשמחה, ברצון ובמהירות הראויה וההסברים היו נכונים, מדוייקים ונטולי השמטות פרטים. בשלב המנות האחרונות – החלטנו לקצץ – ולקחנו שתיים בלבד לארבעתנו. הראשונה היתה אצבעות שוקולד על מצע עוגת שקדים ואגוזים. השם נשמע פלצני משהו, אבל לאחר שראינו את המנה – הבנו שאין דרך אחרת לתאר אותה – זה בדיוק אצבעות שוקולד על מצע עוגת שקדים ואגוזים... המנה הנוספת היתה מאפה שקדים בשני טעמים – ליצ´י ופירות יער – עם כדור גלידה בטעם וניל-ג´ינג´ר. מנה א-ל-ו-הי-ת(!), המגיעה במגש מלבני, ועליו שלושה מגשים ריבועיים - שני מרובעי מאפה שקדים דקים ופריכים – אחד אפוי עם פירות יער והשני אפוי עם ליצ´י – וביניהם ריבוע עם גלידה. הטעמים חלומיים – כל אחד בפני עצמו – והשילוב – ישמור השם! משהו משהו! נהנינו נורא. המחיר – 880 ₪ לרביעיה – כולל שני בקבוקי פאוסטינו – ולפני הטיפ - יקר לכיס השכיר הממוצע, אך שווה את זה. אפילו לא נחרדנו כשראינו את החשבון. למי שלחוץ באגף הכספים – מומלץ לשים לב בשלב ההזמנה – שכן מאחר וכל מנה נראית לא כל כך יקרה – יש נטיה להזמין הרבה. כמו שסבתי המנוחה היתה אומרת: "להזמין עם העיניים". גם אנחנו יכולנו להזמין קצת פחות – ועדיין היינו שמחים ושבעים, אבל, כמאמר הפתגם היפני עתיק היומין: "לא בוכים על ווסאבי שנשפך". שבת שלום לכולם.
