הדייט השבועי של גוז ../images/Emo118.gif
והפעם - "פרונטו" - האיטלקיה בנחמני. כבר חמש שנים שאני עובדת ב"סיטי" של תל-אביב, ועד היום טרם ביקרתי ב"פרונטו". זהו מחדל על פי כל קנה מידה - ובמיוחד - בהתחשב בעובדה שמזה זמן רב אני מחפשת איטלקיה טובה בתל-אביב. חיפושי הם אחרי אותה האחת - שתצליח לעורר בי את הזכרונות הקולינאריים מארץ המגף, וכן את השמחה המתלווה אליהם. אשר על כן, ולאחר המלצות ממספר גורמים שונים ונחשבים, החלטנו הגבר ואנכי לפקוד את השבוע - במסגרת הדייט השבועי הנהוג – את פרונטו שבנחמני. הזמנו מקומות מבעוד מועד- מה שהתגלה מיותר בתכלית. בסביבות השעה תשע בערב, עת צעדנו בעוז אל תוככי המסעדה - היא היתה ריקה (לא לדאוג - זה לא בגלל המיתון - כשעזבנו אותה - כמעט שעתיים אחר כך - היא התמלאה להפליא). המלצר שלנו לאותו ערב היה בחור נעים וחביב, שהצליח לשעשע אותנו להפליא מבלי להעיק. כשרון נדיר בין מלצרים. קיבלנו את התפריטים, וקצת יעוץ על האוכל - וכששאלנו להמלצות על היינות - נקרא לשולחננו סרז´ – אשר מסתבר כי יינות הינם בתחום מומחיותו. התייעצותנו עם סרז´, כללה את הדיאלוג הבא: אנחנו: "תגיד, איך הרגאיילי?" סרז´: "נחמד מאוד" אנחנו: "קליל? כבד? משהו אחר?" סרז´: "הממממ... בינוני - לא קלילי ולא כבד. נחמד מאוד." משהבנו שעמדות נחרצות לא נשמע מסרז´ - ולאור מחירי היינות הדי יקרים (בכפוף לחריגים, וביניהם הרגאיילי האמור) החלטנו ללכת על הרגאיילי הסיציליאני, משנת 99, ב- 110 ₪ (שלא תטעו חלילה – זה הרגאיילי היחיד שהיה – ואין בלתו). היין לא היה משהו. ביני לביני סבורני, שניתן היה לתת לנו יעוץ מעט נדיב יותר בתחום הזה. להגיד "נחמד" גם אני יודעת, והלא יש להניח שאין להם יינות שסרז´ יעיד עליהם: "קטסטרופה! איום ונורא! אל תעיזו להזמין את זה...". "נחמד" זה לא ממש יעוץ בעיני. מכל מקום, גמרנו להזמין את היין, ולאחר התלבטויות קלילות ויעוץ משביע רצון מן המלצר החביב (שאינו סרז´) היינו נכונים להזמין. למנות הראשונות הזמנו פנזרוטי – 5 סופגניות קטנות וחמודות, במילוי ארבעה סוגי גבינה ובזיליקום (נדמה לי שהיו שם מוצרלה, פרמז´ן, ריקוטה ורוקפור). המנה מוגשת עם סלטון קטן ועליז של עלי רוקט. מנה מצויינת (36 ש"ח). עוד למנה ראשונה הזמנו קרפאצ´ו בקר - שהיה דקיק במידה, עדין ומדוייק, ועליו, לפי מיטב המסורת פוזרו שבבי פרמז´אן ומיץ לימון. עם הקרפאצ´ו הוגש (הפתעה גדולה) סלטון קטן ועליז של עלי רוקט (44 ש"ח). האמת - שתי המנות היו מצויינות ושימחו את לבנו מאוד. במנות העיקריות החלטנו ללכת על משהו נסיוני ומשהו "על בטוח". בסקציית ה"על בטוח" הזמנו לזניה (בשרית - איך לא...), ב- 60 ש"ח. מנה מצויינת ועשירה, בגודל הולם למנה עיקרית ובמרקם טעמים מלבב. אין ספק - מישהו (סרז´???) במטבח של פרונטו - יודע לזניה מהי (זכרונות קולינאריים מארץ המגף דגדגו את קצה אפי)... לעומת זאת, באגף הנסיוני - קצת נפלנו. הזמנו לשולחננו מנה של סקלופינה סלטינבוקה - שהיא סקלופינה עגל חלב ממולאת בפטריות, חצילים, בייקון, פלפלים ומוצרלה, שמחירה בישראל 92 ש"ח (!). הבשר עצמו, וגם המילוי - טעימים להפליא. באמת. ממש - שפתיים ישקו. אבל - הבשר עצמו - וגם המילוי - ממש ממש ממש קטנים, והם מוגשים בצלחת גדולה, כאשר לידם מקהלה עליזה ומתמיהה של אנטי פסטי - חלקם קרים וחלקם חמים, כאשר לא ברור למה הקרים נבחרו להיות קרים והחמים - חמים (למשל - הבטטה היתה קרה, התפוח אדמה פושר והעגבניה חמה). וחוץ מזה – הם השפיעו אחד על השני – ולא לטובה – הקרים קררו את החמים והחמים – כנקמה – חממו את הקרים. גם איכות תוספת האנטי פסטי היתה, לכל הפחות, שנויה במחלוקת. בקיצור – לא אטרקציה. הצטערנו צער גדול. לא כעסנו - אבל הצטערנו. כשהמלצר החביב ביקר בשולחננו - חלקנו עמו את צערנו (בחביבות - כי הוא היה כל כך נחמד) וגם הוא, כך התרשמנו, הצטער. לקראת שלב המנות האחרונות - ביקר אותנו המלצר החביב ביקור נוסף - ופירט בפנינו את האופציות הלא רבות (ארבע - אם אני לא טועה). החלטנו ללכת על טרטופו שוקולד ואגוזים. שני כדורים של שוקולד דחוס עם אגוזים. עבורי זה היה קצת מריר (אני מהאסכולה של השוקולד חלב) אבל הגבר היה מאושר עד מאוד - וסיים בקלולא את הכדור שלו ועוד חצי משלי... כשהזמנו את החשבון שמחנו לגלות שלאור הצער שהסבה לנו מנת הסקלופינה, החליטו במסעדה להזמין אותנו לקינוח על חשבונם (וכך קרה שאינני יודעת להגיד לכם כמה עלה הקינוח...). מכל מקום, העונג כולו עלה בסך הכל כ- 350 ש"ח - כולל הסיציליאני המאכזב, לא כולל את הקינוח ואת הטיפ. מחיר סביר לארוחה סבירה. כשיצאנו משם שאל הגבר: "נו, מתי הולכים לאונמי???" לפרונטו נחזור, אבל כנראה לא בשבוע הבא...
והפעם - "פרונטו" - האיטלקיה בנחמני. כבר חמש שנים שאני עובדת ב"סיטי" של תל-אביב, ועד היום טרם ביקרתי ב"פרונטו". זהו מחדל על פי כל קנה מידה - ובמיוחד - בהתחשב בעובדה שמזה זמן רב אני מחפשת איטלקיה טובה בתל-אביב. חיפושי הם אחרי אותה האחת - שתצליח לעורר בי את הזכרונות הקולינאריים מארץ המגף, וכן את השמחה המתלווה אליהם. אשר על כן, ולאחר המלצות ממספר גורמים שונים ונחשבים, החלטנו הגבר ואנכי לפקוד את השבוע - במסגרת הדייט השבועי הנהוג – את פרונטו שבנחמני. הזמנו מקומות מבעוד מועד- מה שהתגלה מיותר בתכלית. בסביבות השעה תשע בערב, עת צעדנו בעוז אל תוככי המסעדה - היא היתה ריקה (לא לדאוג - זה לא בגלל המיתון - כשעזבנו אותה - כמעט שעתיים אחר כך - היא התמלאה להפליא). המלצר שלנו לאותו ערב היה בחור נעים וחביב, שהצליח לשעשע אותנו להפליא מבלי להעיק. כשרון נדיר בין מלצרים. קיבלנו את התפריטים, וקצת יעוץ על האוכל - וכששאלנו להמלצות על היינות - נקרא לשולחננו סרז´ – אשר מסתבר כי יינות הינם בתחום מומחיותו. התייעצותנו עם סרז´, כללה את הדיאלוג הבא: אנחנו: "תגיד, איך הרגאיילי?" סרז´: "נחמד מאוד" אנחנו: "קליל? כבד? משהו אחר?" סרז´: "הממממ... בינוני - לא קלילי ולא כבד. נחמד מאוד." משהבנו שעמדות נחרצות לא נשמע מסרז´ - ולאור מחירי היינות הדי יקרים (בכפוף לחריגים, וביניהם הרגאיילי האמור) החלטנו ללכת על הרגאיילי הסיציליאני, משנת 99, ב- 110 ₪ (שלא תטעו חלילה – זה הרגאיילי היחיד שהיה – ואין בלתו). היין לא היה משהו. ביני לביני סבורני, שניתן היה לתת לנו יעוץ מעט נדיב יותר בתחום הזה. להגיד "נחמד" גם אני יודעת, והלא יש להניח שאין להם יינות שסרז´ יעיד עליהם: "קטסטרופה! איום ונורא! אל תעיזו להזמין את זה...". "נחמד" זה לא ממש יעוץ בעיני. מכל מקום, גמרנו להזמין את היין, ולאחר התלבטויות קלילות ויעוץ משביע רצון מן המלצר החביב (שאינו סרז´) היינו נכונים להזמין. למנות הראשונות הזמנו פנזרוטי – 5 סופגניות קטנות וחמודות, במילוי ארבעה סוגי גבינה ובזיליקום (נדמה לי שהיו שם מוצרלה, פרמז´ן, ריקוטה ורוקפור). המנה מוגשת עם סלטון קטן ועליז של עלי רוקט. מנה מצויינת (36 ש"ח). עוד למנה ראשונה הזמנו קרפאצ´ו בקר - שהיה דקיק במידה, עדין ומדוייק, ועליו, לפי מיטב המסורת פוזרו שבבי פרמז´אן ומיץ לימון. עם הקרפאצ´ו הוגש (הפתעה גדולה) סלטון קטן ועליז של עלי רוקט (44 ש"ח). האמת - שתי המנות היו מצויינות ושימחו את לבנו מאוד. במנות העיקריות החלטנו ללכת על משהו נסיוני ומשהו "על בטוח". בסקציית ה"על בטוח" הזמנו לזניה (בשרית - איך לא...), ב- 60 ש"ח. מנה מצויינת ועשירה, בגודל הולם למנה עיקרית ובמרקם טעמים מלבב. אין ספק - מישהו (סרז´???) במטבח של פרונטו - יודע לזניה מהי (זכרונות קולינאריים מארץ המגף דגדגו את קצה אפי)... לעומת זאת, באגף הנסיוני - קצת נפלנו. הזמנו לשולחננו מנה של סקלופינה סלטינבוקה - שהיא סקלופינה עגל חלב ממולאת בפטריות, חצילים, בייקון, פלפלים ומוצרלה, שמחירה בישראל 92 ש"ח (!). הבשר עצמו, וגם המילוי - טעימים להפליא. באמת. ממש - שפתיים ישקו. אבל - הבשר עצמו - וגם המילוי - ממש ממש ממש קטנים, והם מוגשים בצלחת גדולה, כאשר לידם מקהלה עליזה ומתמיהה של אנטי פסטי - חלקם קרים וחלקם חמים, כאשר לא ברור למה הקרים נבחרו להיות קרים והחמים - חמים (למשל - הבטטה היתה קרה, התפוח אדמה פושר והעגבניה חמה). וחוץ מזה – הם השפיעו אחד על השני – ולא לטובה – הקרים קררו את החמים והחמים – כנקמה – חממו את הקרים. גם איכות תוספת האנטי פסטי היתה, לכל הפחות, שנויה במחלוקת. בקיצור – לא אטרקציה. הצטערנו צער גדול. לא כעסנו - אבל הצטערנו. כשהמלצר החביב ביקר בשולחננו - חלקנו עמו את צערנו (בחביבות - כי הוא היה כל כך נחמד) וגם הוא, כך התרשמנו, הצטער. לקראת שלב המנות האחרונות - ביקר אותנו המלצר החביב ביקור נוסף - ופירט בפנינו את האופציות הלא רבות (ארבע - אם אני לא טועה). החלטנו ללכת על טרטופו שוקולד ואגוזים. שני כדורים של שוקולד דחוס עם אגוזים. עבורי זה היה קצת מריר (אני מהאסכולה של השוקולד חלב) אבל הגבר היה מאושר עד מאוד - וסיים בקלולא את הכדור שלו ועוד חצי משלי... כשהזמנו את החשבון שמחנו לגלות שלאור הצער שהסבה לנו מנת הסקלופינה, החליטו במסעדה להזמין אותנו לקינוח על חשבונם (וכך קרה שאינני יודעת להגיד לכם כמה עלה הקינוח...). מכל מקום, העונג כולו עלה בסך הכל כ- 350 ש"ח - כולל הסיציליאני המאכזב, לא כולל את הקינוח ואת הטיפ. מחיר סביר לארוחה סבירה. כשיצאנו משם שאל הגבר: "נו, מתי הולכים לאונמי???" לפרונטו נחזור, אבל כנראה לא בשבוע הבא...
