אביב וסתיו
New member
הדיסקוטק של ז'וזו' -חלק א
רבי דרוויש היה שמו של שוחט בשכונה, אדם עבדקן ונדיב לב, מלא גוף וחיוך תמידי. דרוויש היה יליד העיר קזבלנקה במרוקו שעלה לארץ בשנות השישים. אנשים היו מביאים לו תרנגולות וכבשים ועיזים על מנת שישחטם ובכך הייתה לו גם פרנסה מן הצד. כמו כן, תחביב היה לו, הוא היה פייטן בחסד והיה מפייט ומחזן בשעות הפנאי, רצוי על כוס מיץ או כוס מחיה מחיית נפשות רבות. לרוע מזלו, בית הכנסת המרוקני היה מרוחק מאוד ממקום מגוריו ועל כן היה נוהג להתפלל בבית הכנסת האשכנזי הסמוך מאוד לבניין בו גר. בשל חביבותו וקשריו הטובים הרשו לו הגבאים להחזיק מפתחות של בית הכנסת. מראהנ שכיח היה כי הוא היה מקדים את כולם, יושב עם ספר פיוטים ומפייט את פיוטי הסליחות או שירי הידידות.הוא ידע כי במזווה שמור בשבילו בקבוק מיוחד של פינה קולדה כאשר אהב. לאחר מנחה היה נערך שיעור תורה ובעת שהמלמד היה מתעכב ומוסיף מן הפשט אל הדרש, היה רבי דרוויש מביט בשעון וצועק בקול גדול: "יאללה מעריבבבב!!!!!" ומשלא נענו קריאותיו היה צועק "לא ערבית, לא סליחות יאללה תיקון חצות!" למרבה צחוקם של המתפללים. בחורף היה מופיע עם מעיל דובון גדול אשר כיסה את פניו עד הסוף והיה מתיישב עם המעיל על הספסל. יהודי הונגרי בשם סנדור ניגש אליו באחת מן הפעמים ושאל אותו: "אמור לי רבי דרוויש, מה הכוונה שאומרים שירי ידידות?" "אה שירי ידידות" ענה דרוויש במבטאו החביב "זה ידידות בין העמים, דו קיום ושלום ואחווה בין ישראל לבורא עולם" ואז הוא נתן צביטה בגבו של סנדור המופתע. "אתה אדם הקדמון" התלונן סנדור "הצ'ופו שעל הראש שלך זה כמו מערה" "אני חושב" אמר רבי דרוויש בחיוך "שזה כמו גלביה" ואז שורר בקול גדול ומסולסל: "אדם הקדמון.. למה אתה בא למערההההה" סנדור התפוצץ מצחוק ואמר: "מחר יבוא הבן שלי ויקליט אותך. ואכן כך קרה, הבן דוד בא עם טייפ רקורדר והקליט את חידודי לשונו ופיוטיו של רבי דרוויש אשר היה משורר אותם במנגינות מן הסליחות ומן התפילות, כגון השיר הבא ששר במנגינת "יה שמע אביונך": בלעם בן בעור שכם בן חמור הלכו יחד למערה לעבוד לבעל פעור דוד הפיץ והשמיע את ההקלטות עד כי התפוצצו כל השומעים בצחוק. עתה הייתה לרבי דרוויש פרנסה נוספת, עבור כל הקלטה של שלשה מזמורים היה גובה עשרים שקל, אך לאחר מכן חשב על שיטה אחרת: הוא קנה חבילה של עשרים קסטות והקליט עליהם כעשר שירים מעשי פרי עטו, שירי נונסנס חידודי לשון ושירי פיוטים ושירים במרוקאית והיה מוכר כל קלטת בעשרים וחמישה שקלים. הקלטות התפזרו לכל עבר בשכונה ומחוצה לה ועשו להן כנפיים ככנפי תרנגולת הצלויים על האש. יום אחד בעוד רבי דרוויש יושב במושבו וקורא את פרשת השבוע ניגש אליו איש מעונב ומחוייט ולחץ את ידו. "מי אדוני?" קרא רבי דרוויש "נעים מאוד, אני ז'וז'ו ראקושי" ענה במבטא הונגרי כבד והושיט לרבי דרוויש כרטיס ביקור: ז'וזו' ראקושי הדיסקוטק של ז'וזו' מועדון בניחוח מרוקני" "איך זה שאתה גם ז'וז'ו וגם הונגרי?" שאל דרוויש "ככה זה, אני אמנם הונגרי אבל גדלתי בצרפת" והוא הוסיף: "שמעתי עליך ניסים ונפלאות, אנשים מספרים שיש לך יכולת קולית יוצאת מן הכלל, אתה משעשע, מצחיק וחסר רק כלי נגינה וקצב ומועדון בכדי שתעשה את המכה של הכסף!" "איזה מועדון? יש לי כבר כרטיס מועדון בסופר של עובדיה !" "אני מחתים אותך על חוזה של הופעות במועדון החדש שלי בתל אביב, פעמיים שלוש בשבוע יש הופעות ואתה תהיה שם ותקבל משכורת טובה!" "כמה כסף?" אמר דרוויש המופתע "כמה אלפים להופיע מול קהל עם כלי נגינה כמו עוד ותוף וחליל" "טוב, אני אצטרך להתייעץ עם האשה והילדים" אמר רבי דרוויש. "רבי דרוויש הפטיש" אמר ז'וז'ו ונתן לו צ'פחה.
רבי דרוויש היה שמו של שוחט בשכונה, אדם עבדקן ונדיב לב, מלא גוף וחיוך תמידי. דרוויש היה יליד העיר קזבלנקה במרוקו שעלה לארץ בשנות השישים. אנשים היו מביאים לו תרנגולות וכבשים ועיזים על מנת שישחטם ובכך הייתה לו גם פרנסה מן הצד. כמו כן, תחביב היה לו, הוא היה פייטן בחסד והיה מפייט ומחזן בשעות הפנאי, רצוי על כוס מיץ או כוס מחיה מחיית נפשות רבות. לרוע מזלו, בית הכנסת המרוקני היה מרוחק מאוד ממקום מגוריו ועל כן היה נוהג להתפלל בבית הכנסת האשכנזי הסמוך מאוד לבניין בו גר. בשל חביבותו וקשריו הטובים הרשו לו הגבאים להחזיק מפתחות של בית הכנסת. מראהנ שכיח היה כי הוא היה מקדים את כולם, יושב עם ספר פיוטים ומפייט את פיוטי הסליחות או שירי הידידות.הוא ידע כי במזווה שמור בשבילו בקבוק מיוחד של פינה קולדה כאשר אהב. לאחר מנחה היה נערך שיעור תורה ובעת שהמלמד היה מתעכב ומוסיף מן הפשט אל הדרש, היה רבי דרוויש מביט בשעון וצועק בקול גדול: "יאללה מעריבבבב!!!!!" ומשלא נענו קריאותיו היה צועק "לא ערבית, לא סליחות יאללה תיקון חצות!" למרבה צחוקם של המתפללים. בחורף היה מופיע עם מעיל דובון גדול אשר כיסה את פניו עד הסוף והיה מתיישב עם המעיל על הספסל. יהודי הונגרי בשם סנדור ניגש אליו באחת מן הפעמים ושאל אותו: "אמור לי רבי דרוויש, מה הכוונה שאומרים שירי ידידות?" "אה שירי ידידות" ענה דרוויש במבטאו החביב "זה ידידות בין העמים, דו קיום ושלום ואחווה בין ישראל לבורא עולם" ואז הוא נתן צביטה בגבו של סנדור המופתע. "אתה אדם הקדמון" התלונן סנדור "הצ'ופו שעל הראש שלך זה כמו מערה" "אני חושב" אמר רבי דרוויש בחיוך "שזה כמו גלביה" ואז שורר בקול גדול ומסולסל: "אדם הקדמון.. למה אתה בא למערההההה" סנדור התפוצץ מצחוק ואמר: "מחר יבוא הבן שלי ויקליט אותך. ואכן כך קרה, הבן דוד בא עם טייפ רקורדר והקליט את חידודי לשונו ופיוטיו של רבי דרוויש אשר היה משורר אותם במנגינות מן הסליחות ומן התפילות, כגון השיר הבא ששר במנגינת "יה שמע אביונך": בלעם בן בעור שכם בן חמור הלכו יחד למערה לעבוד לבעל פעור דוד הפיץ והשמיע את ההקלטות עד כי התפוצצו כל השומעים בצחוק. עתה הייתה לרבי דרוויש פרנסה נוספת, עבור כל הקלטה של שלשה מזמורים היה גובה עשרים שקל, אך לאחר מכן חשב על שיטה אחרת: הוא קנה חבילה של עשרים קסטות והקליט עליהם כעשר שירים מעשי פרי עטו, שירי נונסנס חידודי לשון ושירי פיוטים ושירים במרוקאית והיה מוכר כל קלטת בעשרים וחמישה שקלים. הקלטות התפזרו לכל עבר בשכונה ומחוצה לה ועשו להן כנפיים ככנפי תרנגולת הצלויים על האש. יום אחד בעוד רבי דרוויש יושב במושבו וקורא את פרשת השבוע ניגש אליו איש מעונב ומחוייט ולחץ את ידו. "מי אדוני?" קרא רבי דרוויש "נעים מאוד, אני ז'וז'ו ראקושי" ענה במבטא הונגרי כבד והושיט לרבי דרוויש כרטיס ביקור: ז'וזו' ראקושי הדיסקוטק של ז'וזו' מועדון בניחוח מרוקני" "איך זה שאתה גם ז'וז'ו וגם הונגרי?" שאל דרוויש "ככה זה, אני אמנם הונגרי אבל גדלתי בצרפת" והוא הוסיף: "שמעתי עליך ניסים ונפלאות, אנשים מספרים שיש לך יכולת קולית יוצאת מן הכלל, אתה משעשע, מצחיק וחסר רק כלי נגינה וקצב ומועדון בכדי שתעשה את המכה של הכסף!" "איזה מועדון? יש לי כבר כרטיס מועדון בסופר של עובדיה !" "אני מחתים אותך על חוזה של הופעות במועדון החדש שלי בתל אביב, פעמיים שלוש בשבוע יש הופעות ואתה תהיה שם ותקבל משכורת טובה!" "כמה כסף?" אמר דרוויש המופתע "כמה אלפים להופיע מול קהל עם כלי נגינה כמו עוד ותוף וחליל" "טוב, אני אצטרך להתייעץ עם האשה והילדים" אמר רבי דרוויש. "רבי דרוויש הפטיש" אמר ז'וז'ו ונתן לו צ'פחה.
