הדמעות

[דנה אז]

הדמעות

בשנים האחרונות יש לי איתן יחסי שנאה אהבה.
לא אוהבת את הימים שנגמרים בדמעות אל הכרית, אבל עדיין יש כאלה. גם אם התמעטו לעומת השנה האחרונה.
ומנגד אחרי הבכי מרגישה פחות מועקה, אפילו מעט הקלה ומצליחה להרדם בלילה.
מאז תאריך יום ההולדת של בני יש לי מחנק בגרון, דכדוך ועצבות, המחשבות רודפות אותי ומרגישה את הדמעה בקצה העין.
וכל מה שסיפרתי וכל מה שעשיתי המועקה נשארה.
לפני מספר ימים הייתי בסרט עם הילדה ושם בחשכת הקלונוע בלי שום קשר זרמו הדמעות מעצמן.
ומאז מרגישה ששוב מצליחה להרים את הראש ולהתחיל להתחזק.
אז כמו שאמרתי יש לי יחסי אהבה שנאה עם הדמעות.
הלוואי שלא הייתי מכירה אותן כל כך טוב כמו שאני לומדת בשנים האחרונות.