הדרור/ מרי ראסל
הספר שייך לקבוצת הספרים העוסקים בדת ובאמונה הדתית (``איוב`` של היינלין, ``הימנון לליבוביץ`` לדוגמא) הספר מדבר על קבוצת חוקרים שמחציתה כמרים ישועים יוצאת לאלפא סנטורי בעקבות תשדורת רדיו הנשמעת כשירה דתית. הם לא חזרו משם וקבוצה נוספת של חוקרים הפעם מטעם האו``ם שיוצאת בעקבותיהם מוצאת נצול יחיד והוא מספר את הסיפור לקבוצת הישועים בכדו``א. זאת העלילה בקווים כללים. אם מישהו מחפש ספר קליל שלא מעורר יותר מדי שאלות ולא מצריך מחשבה מעמיקה במיוחד זה ספר מתאים. הספר מתמקד באמונתו של אדם אחד (אמיליו סאנדוז, היחיד שניצל מהמשלחת הראשונה ושהיה הכוח המניע שלה) באלוהים וזו אולי אחת הבעיות בספר. בהתמקדות בנושא היחיד הזה מתעלמת הסופרת כמעט מכל דבר אחר. על מנת להתמקד בדמות הראשית היא מבודדת אותה בצורה חדה מהסובב אותה כביכול האמונה שלך באלוהים יכולה לעמוד במבחן רק כשאתה מנותק החשוב שלך כשאתה מבודד ובודד בעולם זר ללא תקווה, כשעולמך מצטמצם לאחיזה שלך באלוהים וכל השאר חסר משמעות. הכומר סאנדוז הופך מישועי לנזיר שלקח על עצמו נדר שתיקה כדי להתמקד באלוהים ובאלוהים בלבד. בשביל זה ``אלוהים`` מפשיט אותו מכל נחמה אפשרית. זהו כמעט סיפור איוב רק שכאן סאנדוז אינו מפוצה על המבחן הקשה שנאלץ לעמוד בו. בניגוד לספרים אחרים המתארים את הדת כיריב של המדע בקרב על מוחם של בני האדם ועל התרבות האנושית הספר הזה מתמקד באספקט המדעי בדת הקתולית - המסדר הישועי. הישועים מחליטים לשלוח את המשלחת כי הם מאמינים שזהו רצון האל ולא בגלל הרצון שלהם לצור קשר עם תרבות זרה לחלוטין. השאלות כאן מתמקדות באמונה של סאנדוז ולא בהבדלים בין התרבויות והאמונות של שתי תרבויות כל כך שונות. בשאלות הקשות באמת (האם גם הם נבראו בצלם האל? האם זאת למעשה האבולוציה ששחקה כאן תפקיד שוב? האם לאנשים האלה יש נשמה? מהי הדת שלהם? ועוד) אין הספר עוסק. העיסוק באמונתו של היחיד כאן כנראה הרבה יותר חשוב. הבעיה היא שסיפור על משברי אמונה דתיים לא חייבים לכתוב במסגרת של מדע בדיוני גם רומנים היסטורים וגם רומנים מודרניים יכולים לשרת את התכלית הזו בצורה הרבה יותר מוצלחת ויותר מציאותית. הרי לא צריך לצאת לחלל כדי למצוא תרבויות זרות, יש מספיק כאלה כאן בכדו``א כפי שיעידו מסיונרים נוצרים רבים היוצאים לשליחויות באיזורים הטרופיים של כדור הארץ. אם הספר הזה התכוון לתאר דת ואמונה של תרבות זרה לחלוטין כשהיא מתנגשת בדת ובאמונה הנוצרית הוא נכשל כשרון חרוץ. לדעתי. אנחנו יודעים מעט מאד על האמונה הדתית של הגזעים החייזרים, למרות המצופה אין לשמשות הרבות שם תפקיד מעשי בחיי היום יום של התושבים (חוץ מהשפעות מסוימות על המסחר) למעשה הדמיות בכלל לא נתקלות בדמויות של סמכות דתית רק סוחר אחד וכמה ``חקלאים``. הם מתים לפני שהם מספיק לברר הרבה על התרבות השלטת בכוכב הלכת. אז מה היתה תכלית המסע? התבגרות נפשית של קבוצת אינדוודואלים מוכשרים מאד? גם התיאורים על האבולציהברחאט היא לא כל כך מציאותית או סבירה. המידע המועט שראסל נותנת לגבי המנהגים בחברה השלטת רק מבהירים כמה לא חשובים הם בעיניה. ושוב נשאלת השאלה אם הם כל כך לא חשובים לסיפור והם רק תירוץ אז למה דווקא חייזרים? למה לא איזה שבט אינדיני מהאמזונס? האם בגלל שזה הרבה יותר קל להמציא עולם מאשר לעשות מחקר על שבט אינדאני נידח? אני מקווה שזו אינה התשובה כי אז הספר מעמיד את עצמו במקום נמוך אף יותר משחשבתי. וחבל, חבל מאד כי לגב` ראסל יש כשרון ספרותי רב, אין הרבה סופרי מד``ב שיודעים לכתוב ספר כך שהזמן עובר מבלי שאתה מרגיש כשאתה קורא בו. יש הומור, יש אנושיות אבל, לצערי, אין ממשות בעלילה היא קלושה מדי ולקראת הסוף יש לך תחושה שהיא מיהרה וקצרה כי נגמרו לה הדפים במדפסת.
הספר שייך לקבוצת הספרים העוסקים בדת ובאמונה הדתית (``איוב`` של היינלין, ``הימנון לליבוביץ`` לדוגמא) הספר מדבר על קבוצת חוקרים שמחציתה כמרים ישועים יוצאת לאלפא סנטורי בעקבות תשדורת רדיו הנשמעת כשירה דתית. הם לא חזרו משם וקבוצה נוספת של חוקרים הפעם מטעם האו``ם שיוצאת בעקבותיהם מוצאת נצול יחיד והוא מספר את הסיפור לקבוצת הישועים בכדו``א. זאת העלילה בקווים כללים. אם מישהו מחפש ספר קליל שלא מעורר יותר מדי שאלות ולא מצריך מחשבה מעמיקה במיוחד זה ספר מתאים. הספר מתמקד באמונתו של אדם אחד (אמיליו סאנדוז, היחיד שניצל מהמשלחת הראשונה ושהיה הכוח המניע שלה) באלוהים וזו אולי אחת הבעיות בספר. בהתמקדות בנושא היחיד הזה מתעלמת הסופרת כמעט מכל דבר אחר. על מנת להתמקד בדמות הראשית היא מבודדת אותה בצורה חדה מהסובב אותה כביכול האמונה שלך באלוהים יכולה לעמוד במבחן רק כשאתה מנותק החשוב שלך כשאתה מבודד ובודד בעולם זר ללא תקווה, כשעולמך מצטמצם לאחיזה שלך באלוהים וכל השאר חסר משמעות. הכומר סאנדוז הופך מישועי לנזיר שלקח על עצמו נדר שתיקה כדי להתמקד באלוהים ובאלוהים בלבד. בשביל זה ``אלוהים`` מפשיט אותו מכל נחמה אפשרית. זהו כמעט סיפור איוב רק שכאן סאנדוז אינו מפוצה על המבחן הקשה שנאלץ לעמוד בו. בניגוד לספרים אחרים המתארים את הדת כיריב של המדע בקרב על מוחם של בני האדם ועל התרבות האנושית הספר הזה מתמקד באספקט המדעי בדת הקתולית - המסדר הישועי. הישועים מחליטים לשלוח את המשלחת כי הם מאמינים שזהו רצון האל ולא בגלל הרצון שלהם לצור קשר עם תרבות זרה לחלוטין. השאלות כאן מתמקדות באמונה של סאנדוז ולא בהבדלים בין התרבויות והאמונות של שתי תרבויות כל כך שונות. בשאלות הקשות באמת (האם גם הם נבראו בצלם האל? האם זאת למעשה האבולוציה ששחקה כאן תפקיד שוב? האם לאנשים האלה יש נשמה? מהי הדת שלהם? ועוד) אין הספר עוסק. העיסוק באמונתו של היחיד כאן כנראה הרבה יותר חשוב. הבעיה היא שסיפור על משברי אמונה דתיים לא חייבים לכתוב במסגרת של מדע בדיוני גם רומנים היסטורים וגם רומנים מודרניים יכולים לשרת את התכלית הזו בצורה הרבה יותר מוצלחת ויותר מציאותית. הרי לא צריך לצאת לחלל כדי למצוא תרבויות זרות, יש מספיק כאלה כאן בכדו``א כפי שיעידו מסיונרים נוצרים רבים היוצאים לשליחויות באיזורים הטרופיים של כדור הארץ. אם הספר הזה התכוון לתאר דת ואמונה של תרבות זרה לחלוטין כשהיא מתנגשת בדת ובאמונה הנוצרית הוא נכשל כשרון חרוץ. לדעתי. אנחנו יודעים מעט מאד על האמונה הדתית של הגזעים החייזרים, למרות המצופה אין לשמשות הרבות שם תפקיד מעשי בחיי היום יום של התושבים (חוץ מהשפעות מסוימות על המסחר) למעשה הדמיות בכלל לא נתקלות בדמויות של סמכות דתית רק סוחר אחד וכמה ``חקלאים``. הם מתים לפני שהם מספיק לברר הרבה על התרבות השלטת בכוכב הלכת. אז מה היתה תכלית המסע? התבגרות נפשית של קבוצת אינדוודואלים מוכשרים מאד? גם התיאורים על האבולציהברחאט היא לא כל כך מציאותית או סבירה. המידע המועט שראסל נותנת לגבי המנהגים בחברה השלטת רק מבהירים כמה לא חשובים הם בעיניה. ושוב נשאלת השאלה אם הם כל כך לא חשובים לסיפור והם רק תירוץ אז למה דווקא חייזרים? למה לא איזה שבט אינדיני מהאמזונס? האם בגלל שזה הרבה יותר קל להמציא עולם מאשר לעשות מחקר על שבט אינדאני נידח? אני מקווה שזו אינה התשובה כי אז הספר מעמיד את עצמו במקום נמוך אף יותר משחשבתי. וחבל, חבל מאד כי לגב` ראסל יש כשרון ספרותי רב, אין הרבה סופרי מד``ב שיודעים לכתוב ספר כך שהזמן עובר מבלי שאתה מרגיש כשאתה קורא בו. יש הומור, יש אנושיות אבל, לצערי, אין ממשות בעלילה היא קלושה מדי ולקראת הסוף יש לך תחושה שהיא מיהרה וקצרה כי נגמרו לה הדפים במדפסת.