הדרך אל האושר?
עברו כבר הרבה שנים ועדיין אני נע ונד בין כל מיני נשים שונות בכל הגילאים ובכל הצבעים,מחפש את הפינה השקטה שלי,מוכן ומזומן לפרק ב`. עד כמה שאני יודע לבטח אין לי הרבה מה לקחת איתי לפרק ב` מעצם העובדה שנישואיי עלו על שירטון עקב השתעבדותי למקום העבודה שלי,לא היה פגם בזוגיות עצמה אבל לבטח הייתי חסר ברגעים מסויימים . הכול אצלי היה שבלוני ואולי פחדתי לקחת יוזמה ולנסות להוריד מעליי כמה שעות לטובת הבית שלי או לטובת בת הזוג שלי וילדיי... מה שהוביל אותי היה עול הפרנסה וברוך השם לא היה חסר כלום בקטע החומרי אבל מסתבר שלא לכל הנשים הכסף זה מה שעושה להן את זה. אז יופי לי,אני נאה בדרן בלתי נלאה והרבה אוהבים לשהות במחיצתי,מה זה עוזר לי עכשיו ??? אז היה לי עוד זיון מטמטם,ועוד אחד,ועוד אחד.... אבל מה הלאה ? אני טיפוס משפחתי ומאוד ביתי,אבל אני יודע שלא רבות הנשים שיסכימו לארח את ילדיו של בן זוגן החדש ואז יעלה רוגז לגיטימי של מי מאיתנו בדבר חוק שלא כתוב שאומר עיסקת חבילה שהכול מגיע בחבילה אחת ואני לא מוכן לוותר בסוגייה זו. אני יודע שלא קל למצוא את האושר אני אחד עם רגליים על הקרקע ותמיד חשבתי שפרק ב` בחיים אמור "ללכת" ביתר קלות,הלקח נלמד כמו שאומרים,יש שאיפה לשלמות... אבל השאלה אם בדרך לאותה אחת מיוחלת גם היא תחשוב באותה מתכונת. בגילאים מסויימים אנחנו חושבים שאנחנו יודעים הכל והכיוון ידוע מראש,אבל לא ולא... פעמים רבות אנחנו סוטים מהמסלול שהתוונו לעצמנו ופשוט הולכים לאיבוד. תמיד יהיו סביבנו את החבר`ה הטובים שימליצו לנו מה לעשות ומהי הדרך הנכונה להשגת האושר המיוחל,אבל האם ההמלצות האלו ברי ביצוע? ואם הלב אומר אחרת להמלצה שקיבלתנו? נמאס כבר מכל אותם בליינדייטים משמימים שהרבה פעמים אני מצאתי את עצמי על תקן פסיכולוג,רופא נשים,פרשן פוליטי,כותל הדמעות... ועוד כל מיני מקצועות שאין לי כל קשר אליהם. ותמיד יש את החבורה "שתדחוף" לך את החברה של החברה של החברה, והדודה של הדוד מאשדוד... ועוד כל מיני קשרי משפחה מוזרים יותר ומוזרים פחות. אבל את הלילה אני לבסוף עושה עם עצמי באלכסון המפורסם. זה כבר מעיק מאוד החוסר זוגיות הזו,ממש שממה ושיממון. בכל נושא הפנויים פנויות וההיצע האדיר בצידו, אני מרגיש "שתפסת מרובה לא תפסת". ואני יודע בבירור שאני עושה הכל כשורה ומתנהג אפילו באבירות ראוייה לציון אפילו שלפעמים לא כולן שוות את זה. חשבתי שפרק ב` זה "זבנג וגמרנו" והנה אוטוטו כל הנשים עומדות לפניך על שטיח אדום... אבל זה לא שטיח אדום,זה סדין אדום ממשי על המיטה שלי,והנשים על הסדין הזה לא עומדות אלה הם שוכבות בכל מיני תנוחות. חשבתי שהמשפט "כל סוף זו התחלה חדשה" זה המשפט הכי בומבסטי שמוח האדם המציא... אבל מסתבר שלמשפט הזה אין אחיזה במציאות. לא התחלה חדשה ולא נעליים אלה כאב לב אחד גדול. מה הכיוון נכון? מה ההמלצה הכי ממשית יש לכם בשבילי ?
עברו כבר הרבה שנים ועדיין אני נע ונד בין כל מיני נשים שונות בכל הגילאים ובכל הצבעים,מחפש את הפינה השקטה שלי,מוכן ומזומן לפרק ב`. עד כמה שאני יודע לבטח אין לי הרבה מה לקחת איתי לפרק ב` מעצם העובדה שנישואיי עלו על שירטון עקב השתעבדותי למקום העבודה שלי,לא היה פגם בזוגיות עצמה אבל לבטח הייתי חסר ברגעים מסויימים . הכול אצלי היה שבלוני ואולי פחדתי לקחת יוזמה ולנסות להוריד מעליי כמה שעות לטובת הבית שלי או לטובת בת הזוג שלי וילדיי... מה שהוביל אותי היה עול הפרנסה וברוך השם לא היה חסר כלום בקטע החומרי אבל מסתבר שלא לכל הנשים הכסף זה מה שעושה להן את זה. אז יופי לי,אני נאה בדרן בלתי נלאה והרבה אוהבים לשהות במחיצתי,מה זה עוזר לי עכשיו ??? אז היה לי עוד זיון מטמטם,ועוד אחד,ועוד אחד.... אבל מה הלאה ? אני טיפוס משפחתי ומאוד ביתי,אבל אני יודע שלא רבות הנשים שיסכימו לארח את ילדיו של בן זוגן החדש ואז יעלה רוגז לגיטימי של מי מאיתנו בדבר חוק שלא כתוב שאומר עיסקת חבילה שהכול מגיע בחבילה אחת ואני לא מוכן לוותר בסוגייה זו. אני יודע שלא קל למצוא את האושר אני אחד עם רגליים על הקרקע ותמיד חשבתי שפרק ב` בחיים אמור "ללכת" ביתר קלות,הלקח נלמד כמו שאומרים,יש שאיפה לשלמות... אבל השאלה אם בדרך לאותה אחת מיוחלת גם היא תחשוב באותה מתכונת. בגילאים מסויימים אנחנו חושבים שאנחנו יודעים הכל והכיוון ידוע מראש,אבל לא ולא... פעמים רבות אנחנו סוטים מהמסלול שהתוונו לעצמנו ופשוט הולכים לאיבוד. תמיד יהיו סביבנו את החבר`ה הטובים שימליצו לנו מה לעשות ומהי הדרך הנכונה להשגת האושר המיוחל,אבל האם ההמלצות האלו ברי ביצוע? ואם הלב אומר אחרת להמלצה שקיבלתנו? נמאס כבר מכל אותם בליינדייטים משמימים שהרבה פעמים אני מצאתי את עצמי על תקן פסיכולוג,רופא נשים,פרשן פוליטי,כותל הדמעות... ועוד כל מיני מקצועות שאין לי כל קשר אליהם. ותמיד יש את החבורה "שתדחוף" לך את החברה של החברה של החברה, והדודה של הדוד מאשדוד... ועוד כל מיני קשרי משפחה מוזרים יותר ומוזרים פחות. אבל את הלילה אני לבסוף עושה עם עצמי באלכסון המפורסם. זה כבר מעיק מאוד החוסר זוגיות הזו,ממש שממה ושיממון. בכל נושא הפנויים פנויות וההיצע האדיר בצידו, אני מרגיש "שתפסת מרובה לא תפסת". ואני יודע בבירור שאני עושה הכל כשורה ומתנהג אפילו באבירות ראוייה לציון אפילו שלפעמים לא כולן שוות את זה. חשבתי שפרק ב` זה "זבנג וגמרנו" והנה אוטוטו כל הנשים עומדות לפניך על שטיח אדום... אבל זה לא שטיח אדום,זה סדין אדום ממשי על המיטה שלי,והנשים על הסדין הזה לא עומדות אלה הם שוכבות בכל מיני תנוחות. חשבתי שהמשפט "כל סוף זו התחלה חדשה" זה המשפט הכי בומבסטי שמוח האדם המציא... אבל מסתבר שלמשפט הזה אין אחיזה במציאות. לא התחלה חדשה ולא נעליים אלה כאב לב אחד גדול. מה הכיוון נכון? מה ההמלצה הכי ממשית יש לכם בשבילי ?