הדרך האחרונה
היא הלכה וליווינו אותה בדרכה האחרונה. רבים המלווים. רבים המנחמים. הם היו רבים. נסגרה לה הדלת ואולי בעצם נפתחה לה דלת חדשה למציאות אחרת, או משהו שהוא נשגב מהבנתינו. סבתא שלי, הייתה חלק חשוב בחיי ואיננה עוד. היא כבר לא תשוב לצחוק, היא כבר לא תשוב לדבר, היא כבר לא תזיל דמעה, היא כבר לא תאיר את הבית..הבית הישן מלא הזכרונות. היא הלכה ואיננה עוד ולקחה עימה משהו עמוק וחשוב מכל אחד ואחת מאיתנו. אין לי דרך להסביר את הקשר שחשתי אליה, את האהבה הענקית שהרגשתי שהייתי במחיצתה- הלב התכווץ. אולי העובדה שחלמתי על מותה ממש ברגעיה האחרונים..אולי אף באותה שניה בה היא נפחה את נשמתה, אולי דק´ ספורות לאחר מכן...כן, חלמתי את מותה ואני מנסה לפענח מה זה אומר? אותי זה זעזע, אבל אולי זה בעצם ההסבר והתחושה למה שהרגשתי כלפיה. אני מחייכת אל מול כולם, כולם מבכים את מותה, כולם מסתובבים עם עיניים אדומות..ואני מבכה אותה בפנים, בלב. אני מחייכת ויודעת שאף אחד לא מבין, אבל אני לא כאן להוכיח דבר..היא איתי בלב ולנצח זכרה ישאר. ביום שני היא נפחה נשמתה והותירה רק זכרונות נפלאים מאישה מדהימה, ממישהי שאי אפשר שלא לאמר עליה שהיא...זן נדיר...והיא נכחדה. ואני שומרת אותה איתי בלב, מחייכת כי נותרו ממנה זכרונות קסומים, מחייכת כי רואה כמה רבים האנשים שאותה העריצו ואהבו, מחייכת כי כשמספידים אותה ואומרים עליה דברים טובים, כולם מסביב מהנהנים בהסכמה...ויודעת שזו לא רק אני שחושבת כך, יודעת שזה לא רק בגלל שזו סבתא שלי...יודעת שכל מילה טובה שנאמרת היא אמיתית ומדוייקת. סבתא שלי הייתה אדם מדהים, אישה נפלאה. ואני מדליקה נר לזכרה
ומודה על הזכות שניתנה לי להיות נכדתה. מקווה שמעתה תפתח בפנינו שנה חדשה, מלאה בהפתעות טובות. שלכם, Mאיה. כבר לא כל כך כואבת...ותודה על העידוד והליווי שלכם, אני מניחה שהגעתי להשלמה..
היא הלכה וליווינו אותה בדרכה האחרונה. רבים המלווים. רבים המנחמים. הם היו רבים. נסגרה לה הדלת ואולי בעצם נפתחה לה דלת חדשה למציאות אחרת, או משהו שהוא נשגב מהבנתינו. סבתא שלי, הייתה חלק חשוב בחיי ואיננה עוד. היא כבר לא תשוב לצחוק, היא כבר לא תשוב לדבר, היא כבר לא תזיל דמעה, היא כבר לא תאיר את הבית..הבית הישן מלא הזכרונות. היא הלכה ואיננה עוד ולקחה עימה משהו עמוק וחשוב מכל אחד ואחת מאיתנו. אין לי דרך להסביר את הקשר שחשתי אליה, את האהבה הענקית שהרגשתי שהייתי במחיצתה- הלב התכווץ. אולי העובדה שחלמתי על מותה ממש ברגעיה האחרונים..אולי אף באותה שניה בה היא נפחה את נשמתה, אולי דק´ ספורות לאחר מכן...כן, חלמתי את מותה ואני מנסה לפענח מה זה אומר? אותי זה זעזע, אבל אולי זה בעצם ההסבר והתחושה למה שהרגשתי כלפיה. אני מחייכת אל מול כולם, כולם מבכים את מותה, כולם מסתובבים עם עיניים אדומות..ואני מבכה אותה בפנים, בלב. אני מחייכת ויודעת שאף אחד לא מבין, אבל אני לא כאן להוכיח דבר..היא איתי בלב ולנצח זכרה ישאר. ביום שני היא נפחה נשמתה והותירה רק זכרונות נפלאים מאישה מדהימה, ממישהי שאי אפשר שלא לאמר עליה שהיא...זן נדיר...והיא נכחדה. ואני שומרת אותה איתי בלב, מחייכת כי נותרו ממנה זכרונות קסומים, מחייכת כי רואה כמה רבים האנשים שאותה העריצו ואהבו, מחייכת כי כשמספידים אותה ואומרים עליה דברים טובים, כולם מסביב מהנהנים בהסכמה...ויודעת שזו לא רק אני שחושבת כך, יודעת שזה לא רק בגלל שזו סבתא שלי...יודעת שכל מילה טובה שנאמרת היא אמיתית ומדוייקת. סבתא שלי הייתה אדם מדהים, אישה נפלאה. ואני מדליקה נר לזכרה
