הדרך עוד ארוכה

פרוזק

New member
הדרך עוד ארוכה

כל כך רוצה לברוח עכשיו מהבית למקום אחר היום אחר הצאריים אחריי שסיימתי לסדר פה את החדר אבנתי סופית שזה לא המקום בשבילי שפה אני לא צריכה להיות שזהו. מזל שיש את האוניברסיטה והמעונות ואחר כך מה חרכך? אבל למה אני חושבת רחוק בנתיים יש את זה אחרכך צריך לחשוב על למצוא עבודה נורמלית שמשלמים בה נורמלי כדיי שיהיה אפשר למצוא דירה סבילה. או שבעצם כדיי שאני יתחיל למלא טוטו יש כל כך הרבה חלומות אבל עכשיו לא נראה לי שאני יצליח לאגשים ולו אחד מהם אבל למה בכלל אני דועגת מעתיד שהוא עוד כל כך רחוק יש לי עוד שלוש שנים במעונות לפחות. אבל עכשיו אני רוצה רק לצאת מכאן בתקווה שהשנה אני יצליח ללמוד נורמלי בלי כל הסיפורים שאיו בשנתיים האחרונות לא מתאים לי ממש לא אוף איך אפשר לחיות בעולם המבוגרים אזה? אני רוצה לחזור להיות ילדה למה איאפשר?
 

פרוזק

New member
זהירות אני חושבת

ובגלל זה אני ממשיכה לכתוב אז ממש תסלחו לי על זה שאני מציפה היום אני יושבת וחושבת עם אני מעוזנת עכשיו או לא זת אומרת כמו שהפסיכולוגית אמרה כבר אין דיכאון עולה השאלה הגדולה מכולן עכשיו אפשר לחשוב על לאוריד את הכדורים ? אני יסתדר לבד? האמת רק המחשבה על זה עושה לי רע, אבל זה יכול להיות בגלל שאני תלויה בהם שזה גם דבר לא טוב ומצד שני ההבחנה שנתנו לי היא כזאת לא ממש מעודדת שיכול להיות שהדכאון אזה ימשך כל החיים זאת אומרת שיכול להיות שכל החיים אני יצתרך כדורים ממש לא מעודד נכון? אוף דרך הגב שזה לא כל כך דרך הגב היום זה בדיוק חודשיים בלי לחתוך את עצמי
 

סהר-תמיכה

Active member
מנהל
דווקא אוהבים לקרוא אותך

אז את יכולה להציף חופשי לחלוטין. אז עולם מבוגרים, הא? מה אני אגיד לך, הוא לא פשוט. אבל מצד שני, להיות ילד זה להיות תלוי בכולם, קטן ליד גדולים, להרגיש לפעמים חסר אונים וחסר כוח, במיוחד מול כאלה שמנצלים את הכוח שלהם על מי שלחש מהם. לא יודעת מה עדיף. אמנם זה מפחיד להתסדר בעולם ה"אמיתי" אבל מצד שני, זו ההזדמהות שלך לבנות את החיים שאת רוצה, בצורה שאת רוצה. את רוצה?
 
למעלה