דנה יקירה...
תודה על האכפתיות, זה מדהים שבאמת אפשר להרגיש חיבוק דרך מילים כתובות, מאנשים זרים.
אתמול היה יום קשה עבורי, בעיקר בגלל שאיני אוהבת את הטקסים והרשמיות הזו.
הייתי חלשה יותר אתמול, המועקה לא עזבה אותי לרגע, לא הצלחתי להכניס אויר לריאות.
רציתי להיות איתו כמו שאני, בדרך שלי, בלי כל המסביב, אבל אי אפשר להימנע מזה....
כמובן שאני אצלו כמעט כל יום, כך שהוא פגש אותי לפניי האזכרה אתמול, וידע שבשבילי זה בעיקר כדי לכבד את כולם, לכבד אותו יחד עם הוריו.
הכאב היה גדול, אבל משהו בסגירת "אירועי" האבל של החודש הזה רוקן אותי ואיפשר לי לבכות שוב בשקט, כמו שאני רוצה, עם רצון גדול לנסות להגשים את כל מה שביקש ממני.... לנסות לחיות.
עוד משוכה (כך כותבים משוכה?!) עברה.
ועוד יום עבר.
הגעגועים עזים, גם בשעת לילה מאוחרת זאת 01:24 ובייחוד בה.
תודה על החיבוק והאכפתיות.
