הדשא של השכן באמת ירוק יותר? מתלבט בהמשך דרכי בפסיכיאטריה...
את התואר בסיעוד סיימתי לפני כשנתיים, במהלכו הספקתי לעבוד כסטודנט/כוח עזר כמעט שנה וחצי בכירורגיה, ומשם איכשהו מצאתי את עצמי ממשיך את דרכי כאח חדש דווקא בפסיכיאטריה. אני לא מרגיש שהשנתיים האלו היו לחינם, להיפך! בכל זאת למדתי המון על עצמי והתפתחתי לא מעט מקצועית, אבל הספקות שהיו ברקע רק ממשיכים לגדול! אני מתגעגע לפרקטיקה, לידע שהיה לי והצטמצם באופן טבעי בגלל חוסר שימוש, וכמובן כל נושא האלימות והיחס המזלזל בבטיחות העובדים, במיוחד לצד התמונה העגומה בתקשורת עלינו לאחרונה!
מצד שני, הגעתי תוך שנתיים למצב שאני מסתדר מצוין עם כל חברי הצוות במחלקה (סיעוד ופרא-רפואי), הקשר עם אחות אחראית מעולה, אני זוכה לפריבילגיות במשמרות וחופשות (לא טריוויאלי לאח חדש!), מקצועית התקדמתי מהר יחסית לאחרים ומזמן עצמאי בשטח, למרות שאין כמעט וותק מתייעצים איתי וסומכים על ההחלטות שאני מקבל, וכמובן אחרי כל משמרת אני לא מתמוטט פיזית, יש לי זמן גם להירגע ולשתות קפה (או כמה) ולאכול כמו שצריך! אני לא מקל בחשיבות הנקודות האלו, ומסיפורים של אחרים ומה שראיתי בעצמי יודע שכל אחד מהם יכול להיות ההבדל בין מקום עבודה פורה לחוויה מורטת עצבים כל משמרת מחדש! השאלה היא, אם זה מה שאמור להחזיק אותי שם?
אז לאלו שעובדים בבי"ח כללי, מה דעתכם? עד כמה אתם באמת מוצאים סיפוק מהעבודה שלכם? מה החסרונות יתרונות שאתם חווים? עד כמה באמת מעשירה כל הפרקטיקה בפנימיות/מיון וכו'? צוברים ידע שגדל וגדל או שגם שם נכנסים למוד אוטומט אחרי תקופה מסויימת?
אני דואג לעשות את המעבר, שבפני עצמו לא קל כי צריך ללמוד הכל מחדש ומאפס(!), ובסוף לגלות שזה לא היה שווה את זה ושוויתרתי בעצם על משהו טוב שהיה לי בידיים!