birth and death
New member
הדשא של השכנה
הכסא שבור. העיניים שלה לא מבינות. מבוהלת, מתאפקת לא לבכות מפחד. סגרייה ראשונה נכבית עליה והיא בהלם. לא יודעת מה לעשות. מפחדת להוציא הגה. סגרייה שנייה נכבית עליה והעיניים שלה זזות, נפקחות ורגע לפני הצעקה סגרייה שלישית נכבית עליה. העיניים שלה לא מפסיקות לקפוץ והיא צורחת וסגרייה רביעית נכבית עליה ומפיצה עשן חונק שמצליח לחנוק אותה לרגע. סגרייה חמישית והיא מתעוררת וחוזרת להשתולל, שותקת בפתאומיות ורואים על הפנים שלה שהיא מנסה להכיל את הכאב. סגרייה שישית והצריבה מכניעה אותה. מזל טוב אני בת שש והמראה שרה לי יומהולדת שמח. החתך הראשון הוא הכי קשה, הראשון בחיים. לומדים מהר. הפעם השנייה כבר לא מפחידה או מבלבלת. אבל נראית לא נכונה אז אתה נשבע לא לעשות את זה יותר. הפעם השלישית כבר נכונה ומבטיחה שמצאת מקום מבטחים. וזה יותר טוב מלהשתכר וזה יותר טוב מלפנטז על התאבדות וזה יותר אמיתי מלדמיין את הלוויה שלך וזה כזה קל, אחרי החתך הראשון. הסכין לא מוכרת לך אז אתה שוטף אותה. היום חם. זה מגביל את האפשרויות. חתך ראשון מלמד אותך מה היכולות שלה והשני כבר מכיר בינך לבינה עמוק יותר. חתך שלישי לא מאכזב ונוזל המון. אבל פעם שלישית כמו פעם שלישית לא תמיד זוכרים לקפל את השרוול. לפעמים הסגרייה מלכלכת באפר ואז תמיד יש מי שישאל. למרות שלא אכפת להם ממך... כדי לשקר סימפתיה. "מאיפה הדם הזה?" "את מעשנת?" "מה זה הלכלוך הזה..." ומה אכפת לכם? מה אכפת לכם לעזאזל! הכסא שבור והיא לא שמה לב בכלל... הראש שלה בקיר. הצעקות מכאיבות לי איפה שאי אפשר לנגוע... היד שלי נשרפת. היא יצאה מהחדר ולא כיבתה את הטלוויזיה... החום מכף היד של אבא שלה. הם רבים שוב והוא מרביץ לה... אני נועל את הדלת. היא לכלכה את השטיח... הצעקות משתקות אותה. הצעקות ממיסות לי את החזה... החתכים סמטריים וזה מרגיע. היא בורחת לחדר ומציתה סגרייה. אני משפשף מלח על היד ומחייך... זה יותר טוב מלהשתכר. היא מתבוננת במראה ונותנת לה אגרוף... בלי לעבור על שום כלל... מושיטה יד אל ערימת הזכוכיות... אוחזת בחוזקה בחתיכה, כשדם ניגר מכף ידה והיא חותכת לעצמה את היד... שואפת את העשן לפני החדירה. מחזיקה אותו בפנים ומכניסה את הזכוכית לתוך היד. מושכת, דוחפת במעלה ובמורד הזרוע ומוציאה את העשן בהקלה. לא נושם. נושמת בפעם האחרונה. עולה לגג... ביחד אנחנו בני 16 היום... ומחר בני 6 ועשר בעיתון.
הכסא שבור. העיניים שלה לא מבינות. מבוהלת, מתאפקת לא לבכות מפחד. סגרייה ראשונה נכבית עליה והיא בהלם. לא יודעת מה לעשות. מפחדת להוציא הגה. סגרייה שנייה נכבית עליה והעיניים שלה זזות, נפקחות ורגע לפני הצעקה סגרייה שלישית נכבית עליה. העיניים שלה לא מפסיקות לקפוץ והיא צורחת וסגרייה רביעית נכבית עליה ומפיצה עשן חונק שמצליח לחנוק אותה לרגע. סגרייה חמישית והיא מתעוררת וחוזרת להשתולל, שותקת בפתאומיות ורואים על הפנים שלה שהיא מנסה להכיל את הכאב. סגרייה שישית והצריבה מכניעה אותה. מזל טוב אני בת שש והמראה שרה לי יומהולדת שמח. החתך הראשון הוא הכי קשה, הראשון בחיים. לומדים מהר. הפעם השנייה כבר לא מפחידה או מבלבלת. אבל נראית לא נכונה אז אתה נשבע לא לעשות את זה יותר. הפעם השלישית כבר נכונה ומבטיחה שמצאת מקום מבטחים. וזה יותר טוב מלהשתכר וזה יותר טוב מלפנטז על התאבדות וזה יותר אמיתי מלדמיין את הלוויה שלך וזה כזה קל, אחרי החתך הראשון. הסכין לא מוכרת לך אז אתה שוטף אותה. היום חם. זה מגביל את האפשרויות. חתך ראשון מלמד אותך מה היכולות שלה והשני כבר מכיר בינך לבינה עמוק יותר. חתך שלישי לא מאכזב ונוזל המון. אבל פעם שלישית כמו פעם שלישית לא תמיד זוכרים לקפל את השרוול. לפעמים הסגרייה מלכלכת באפר ואז תמיד יש מי שישאל. למרות שלא אכפת להם ממך... כדי לשקר סימפתיה. "מאיפה הדם הזה?" "את מעשנת?" "מה זה הלכלוך הזה..." ומה אכפת לכם? מה אכפת לכם לעזאזל! הכסא שבור והיא לא שמה לב בכלל... הראש שלה בקיר. הצעקות מכאיבות לי איפה שאי אפשר לנגוע... היד שלי נשרפת. היא יצאה מהחדר ולא כיבתה את הטלוויזיה... החום מכף היד של אבא שלה. הם רבים שוב והוא מרביץ לה... אני נועל את הדלת. היא לכלכה את השטיח... הצעקות משתקות אותה. הצעקות ממיסות לי את החזה... החתכים סמטריים וזה מרגיע. היא בורחת לחדר ומציתה סגרייה. אני משפשף מלח על היד ומחייך... זה יותר טוב מלהשתכר. היא מתבוננת במראה ונותנת לה אגרוף... בלי לעבור על שום כלל... מושיטה יד אל ערימת הזכוכיות... אוחזת בחוזקה בחתיכה, כשדם ניגר מכף ידה והיא חותכת לעצמה את היד... שואפת את העשן לפני החדירה. מחזיקה אותו בפנים ומכניסה את הזכוכית לתוך היד. מושכת, דוחפת במעלה ובמורד הזרוע ומוציאה את העשן בהקלה. לא נושם. נושמת בפעם האחרונה. עולה לגג... ביחד אנחנו בני 16 היום... ומחר בני 6 ועשר בעיתון.