יש משהו שאפשר לעשות
שקשור יותר לעיצוב התנהגות (של אמך) ופחות להבעה הרגשית. למשל, אפשר להתחיל ללמד אותה לבחור בך במודע או להרחיק אותך במודע - בהנחה כמובן שעד היום היא לא רואה את הדחייה שהיא עושה כפוגעת. כדי שזה יקרה את צריכה להתחיל להתאמן להגיד לה מה מתאים לך ומה לא וליצור הזדמנויות בהן היא בוחרת בך. לדוגמה: אם היא מבקשת שתבואי לתקן את המחשב, את צריכה להגיד משהו כמו: לא מתאים לי לבוא עכשיו יש לי תכניות אחרות שאני לא יכולה לבטל. אם מתאים לך אוכל להגיע ביום שלישי בשבוע הבא, אחרי הצהריים. (תשובה שכזו מעבירה מסר מאוד חד משמעי לגבי כך שאת עסוקה ויש לך חיים בלעדיה, שאת מוכנה לעזור, אבל לא עוברת לדום על כל בקשה שלה - ושרק את אדון לזמנך החפשי ולרצונך הטוב. רק את מחליטה מתי מתאים לך לבוא אליה אם בכלל). תשובה שכזו מאלצת אותה להידחק לפינה ולבחור אם להזמין אותך או לא, על פי התנאים שלך. פעם היא יכולה לבחור שתבואי, ופעם היא יכולה להסתדר לבד - אבל בשני המקרים את מחליטה מה את יכולה וכמה. אני מודעת לכך שזה מאוד קשה מכיוון שסוג אינטראקציה שכזה מבדיל בין התנהלות יותר עניינית לבין התנהלות יותר רגשית. אם את יכולה לעמוד בה - תרוויחי שקט רב.