אבי מרציאנו
New member
ההופעה בב"ש, 23.3
נתוני הפתיחה הם כאלו- אני מכיר את מאיר בנאי הכירות של להיטים- שער הרחמים, בניהם, אהבה קצרה, לך אלי וכו', ובכללי (למרות הדריסה גסה של הכרונולוגיה) בשבילי הוא בכלל אח של אביתר. אני יודע שהוא חזר בתשובה וכל זה, הולך עם כיפה בוכרית ואוהב "לצעוק" בשירים שלו. כל אלו פלוס ערב גשום הביאו אותי לברקה בבאר-שבע. שיבוש בלוח הזמנים הוא כנראה זה שהשאיר את הקהל לחכות עד שיסתיים הכיוונונים וההכנות האחרונות לקראת ההופעה. שאלתי אתח שעמדה לידי בתור למי יש קריירה יותר ענפה, למאיר או לאביתר (מנסה להיאחז בקצת שאני יודע) והיא אמרה לי שזה קצת שונה, מאיר היה שום עוד קודם והוא אמן שיש מצב שגם אתה וגם אבא שלך מכירים, וזה באמת משפט שקלע לתחושות שלי לכל אורך ההופעה. שמאיר עלה עם "איילת חן" ולאחר מכן "טוב לה וגם רע", "מנגינת הנדודים" ותמרן חזרה ל"שמע קולי" הרגשתי שבין הפיוטים לשירים קיימת אותנטיות, אני אפילו מתיימר לומר שהצלחתי להבין את הקשר בניהם. היו שם את הטקסטים ואת הלחנים, את העיבוד של "מנגינת הנדודים", אבל מאיר בנאי הצליח לגרום לכל זה להיראות שזור בחוט אחד, להיראות כמו דרך. "תגידי אש תגידי מים", "גשם", "אל נורא עלילה" ו"כמו אגם רוגע" היו בשבילי עוד פסגות של התחושה הזו, היציבה, הבטוחה. הביצוע של השירים היה מלא, סוחף, לעיתים פשוט עד אימים- פתיחה של גיטרה אקוסטית, בית- פזמון, בבית השני מאיר שר קצת וקהל שר את השאר, אחר כך עוד פזמון, קטע סולו קצר של הגיטריסט יעל מלאכי בו בזמן שמאיר מתפרק עם איזה ריקוד קצרצר ליד הבסיסט, חוזר לעוד פזמון ומסיים את השיר במשיכה של המילה האחרונה בפזמון בזמן שהמתופף שי ברוך מכה על המצילות מכות סיום אחרונות. הגשה של ילד בן 5? אולי. הגשה של ילד בן 50? כבר נשמע לי יותר הגיוני, זה מה שעשה לי יותר שמח. זה לא עוד שירי התבלטויות, שירים שנכתבים מלמטה, אפילו שירי האהבה שלו הם שירים עוצמתיים, במובן הזה שהם לא "שבורים" וחלילה לא "מתחנפים". מאיר חתם הופעה בשיר שאני דווקא מכיר טוב, "שער הרחמים" (לא חכמה, צודקים...), שגם הוא בעיבוד משונה למדי, ממש כמו שהוא עשה ל"אהבה קצרה", הלחן המקורי היה קיים אי-שם אבל מאיר שר את זה שונה לגמרי, הוא מתחיל את השורה עם הקהל (ששר יחד איתו) אבל מסיים אותה במקום אחר, מותיר את הקהל לעשות לו יעני קול שני, בעוד הקהל רק מילא תפקיד נאמן וישן- סתם ללוות. ההופעה לא סחפה אותי איתה, אבל היא גם לא היתה צריכה. הופעה כזאת, בדיוק כמו העיבוד של "שער הרחמים", נגעה בי לשניה ועלתה מהר למעלה, משאירה אותי לרדוף אחריה. שיר אחרי פיוט אחרי שיר אחרי פיוט עוררו אצלי נקודה כזו או אחרת ואז מהר התערבבו עם העבודה הטובה שעשו הנגנים יעל מלאכי (גיטרה), שי ברוך (תופים), דוד עדה (קלידים) ועמנואל סלונים (בס), עושים אותי מסוקרן מאוד בתחילת כל שיר וחסר יכולת למחוא כפיים בסופו כי עדיין לא הבנתי לגמרי איך הוא מרגיש לי. לסיום, המשפט מההתחלה, שמאיר הוא אמן שיש מצב שגם אני וגם אבא שלי מכירים, עכשיו אני חוזר אליו, כי ההופעה היתה קצת תחושה של אבא כזה, של חיבור-לא-חיבור, שלפעמים אתה אוהב אבל לא מבין ולפעמים אתה מבין אבל לא אוהב. וכאן, המולת השירה של "קשה לי אבל אני רוצה לנצח"- בחיים או מול עצמי או לא יודע מה, התחלפה בהמולת "אני מנצח, אני על הדרך הנכונה", וקשה לי שלא לחזור על המילים ממקודם, יצירה מלאת ביטחון, יציבה. הופעה שלא סוחפת, בכלל לא, אלא הופעה שמציבה יעד. (בגלל שבסיקור הקודם אפרת סיכמה את השירים ואת תמונת המצב הכללית אז הרשיתי לעצמי לכתוב על ההופעה מנקודת מבט אישית)
נתוני הפתיחה הם כאלו- אני מכיר את מאיר בנאי הכירות של להיטים- שער הרחמים, בניהם, אהבה קצרה, לך אלי וכו', ובכללי (למרות הדריסה גסה של הכרונולוגיה) בשבילי הוא בכלל אח של אביתר. אני יודע שהוא חזר בתשובה וכל זה, הולך עם כיפה בוכרית ואוהב "לצעוק" בשירים שלו. כל אלו פלוס ערב גשום הביאו אותי לברקה בבאר-שבע. שיבוש בלוח הזמנים הוא כנראה זה שהשאיר את הקהל לחכות עד שיסתיים הכיוונונים וההכנות האחרונות לקראת ההופעה. שאלתי אתח שעמדה לידי בתור למי יש קריירה יותר ענפה, למאיר או לאביתר (מנסה להיאחז בקצת שאני יודע) והיא אמרה לי שזה קצת שונה, מאיר היה שום עוד קודם והוא אמן שיש מצב שגם אתה וגם אבא שלך מכירים, וזה באמת משפט שקלע לתחושות שלי לכל אורך ההופעה. שמאיר עלה עם "איילת חן" ולאחר מכן "טוב לה וגם רע", "מנגינת הנדודים" ותמרן חזרה ל"שמע קולי" הרגשתי שבין הפיוטים לשירים קיימת אותנטיות, אני אפילו מתיימר לומר שהצלחתי להבין את הקשר בניהם. היו שם את הטקסטים ואת הלחנים, את העיבוד של "מנגינת הנדודים", אבל מאיר בנאי הצליח לגרום לכל זה להיראות שזור בחוט אחד, להיראות כמו דרך. "תגידי אש תגידי מים", "גשם", "אל נורא עלילה" ו"כמו אגם רוגע" היו בשבילי עוד פסגות של התחושה הזו, היציבה, הבטוחה. הביצוע של השירים היה מלא, סוחף, לעיתים פשוט עד אימים- פתיחה של גיטרה אקוסטית, בית- פזמון, בבית השני מאיר שר קצת וקהל שר את השאר, אחר כך עוד פזמון, קטע סולו קצר של הגיטריסט יעל מלאכי בו בזמן שמאיר מתפרק עם איזה ריקוד קצרצר ליד הבסיסט, חוזר לעוד פזמון ומסיים את השיר במשיכה של המילה האחרונה בפזמון בזמן שהמתופף שי ברוך מכה על המצילות מכות סיום אחרונות. הגשה של ילד בן 5? אולי. הגשה של ילד בן 50? כבר נשמע לי יותר הגיוני, זה מה שעשה לי יותר שמח. זה לא עוד שירי התבלטויות, שירים שנכתבים מלמטה, אפילו שירי האהבה שלו הם שירים עוצמתיים, במובן הזה שהם לא "שבורים" וחלילה לא "מתחנפים". מאיר חתם הופעה בשיר שאני דווקא מכיר טוב, "שער הרחמים" (לא חכמה, צודקים...), שגם הוא בעיבוד משונה למדי, ממש כמו שהוא עשה ל"אהבה קצרה", הלחן המקורי היה קיים אי-שם אבל מאיר שר את זה שונה לגמרי, הוא מתחיל את השורה עם הקהל (ששר יחד איתו) אבל מסיים אותה במקום אחר, מותיר את הקהל לעשות לו יעני קול שני, בעוד הקהל רק מילא תפקיד נאמן וישן- סתם ללוות. ההופעה לא סחפה אותי איתה, אבל היא גם לא היתה צריכה. הופעה כזאת, בדיוק כמו העיבוד של "שער הרחמים", נגעה בי לשניה ועלתה מהר למעלה, משאירה אותי לרדוף אחריה. שיר אחרי פיוט אחרי שיר אחרי פיוט עוררו אצלי נקודה כזו או אחרת ואז מהר התערבבו עם העבודה הטובה שעשו הנגנים יעל מלאכי (גיטרה), שי ברוך (תופים), דוד עדה (קלידים) ועמנואל סלונים (בס), עושים אותי מסוקרן מאוד בתחילת כל שיר וחסר יכולת למחוא כפיים בסופו כי עדיין לא הבנתי לגמרי איך הוא מרגיש לי. לסיום, המשפט מההתחלה, שמאיר הוא אמן שיש מצב שגם אני וגם אבא שלי מכירים, עכשיו אני חוזר אליו, כי ההופעה היתה קצת תחושה של אבא כזה, של חיבור-לא-חיבור, שלפעמים אתה אוהב אבל לא מבין ולפעמים אתה מבין אבל לא אוהב. וכאן, המולת השירה של "קשה לי אבל אני רוצה לנצח"- בחיים או מול עצמי או לא יודע מה, התחלפה בהמולת "אני מנצח, אני על הדרך הנכונה", וקשה לי שלא לחזור על המילים ממקודם, יצירה מלאת ביטחון, יציבה. הופעה שלא סוחפת, בכלל לא, אלא הופעה שמציבה יעד. (בגלל שבסיקור הקודם אפרת סיכמה את השירים ואת תמונת המצב הכללית אז הרשיתי לעצמי לכתוב על ההופעה מנקודת מבט אישית)
