ראש השנה בחוץ... תקוות ופחדים, אתמול ומחר.
היה לי סוף שבוע משוגע לגמרי, ולא הייתה דקה פנויה לשבת ולכתוב, לחשוב מה היה ואיך, ונראה לי שזו רק אחת מהסיבות לזה שההופעה הזו התפוגגה לי כמעט כאילו לא קרתה בכלל. זו לא הסיבה היחידה, באמת היה משהו הפעם שהיה.. פחות. עדיין השירים היו יפים נורא, והיו כמה ביצועים ששוב השאירו אותי חסרת נשימה, אבל אם בהופעה בתיאטרון ירושלים אמרתי לעצמי הרבה – איזה כיף שיש את צוותא עוד שבועיים ושזו לא הפעם האחרונה עכשיו, אז בצוותא לא יכולתי להפסיק לחשוב – אוף, אוף, זו פעם אחרונה. אני גרועה בלסיים דברים, לא אוהבת לשחרר. הרגשתי את הקושי הזה בווליומים גבוהים מאד הפעם. וגם, מה לעשות, עדיין לא מסתדר לי הצוותא הזה. לא מרגיש לי בבית. חוסר אוריינטציה, מסדרונות ארוכים שתמיד נראים לי כאילו הושאלו מאיזה בית חולים, התל אביב הזאת שקשה לי. הייתי שמחה אם ההופעה האחרונה עם אמיר הייתה במקום אחר, אבל נכון לעכשיו אף אחד לא שואל אותי. וכל זה בלי שהתחלתי להזכיר עדיין את המצב רוח שאביתר עלה איתו, מין כבדבדות (מילה של אהוד בנאי), אבל לא כזו של ריכוז, כזו של פחד, וזה לא קל ככה. ומה לעשות, כשהולכים להופעות הרבה – אי אפשר שכל הופעה תהיה הכי טובה, הכי יפה, למרות שהיו תקופות שבאמת ככה זה היה, באמת. ובאיזשהו מקום זה מרגיע אותי שלפעמים אני מרגישה הופעה מסוימת פחות חזק, לא שזה גורם לי לחשוב שאני מסוגלת להיות אובייקטיבית כלפי הדבר – כי אני יודעת שאני לא, אבל בכל זאת זה מדגיש את החוזק של ההופעות האחרות. אבל עדיין, היו שם רגעים יפים במיוחד, וזו כן הופעה שאני ארצה להשאיר ממנה זיכרון, וכמו שחברתי היקרה מזכירה לי בשם אומרו מדי פעם – זה בנקודות הקטנות... אז הנה. "אותיות פורחות באוויר" היה אדיר, אדיר, איזו התחלה נהדרת, אני מאוהבת בעיבוד הזה. האקוסטית מתחילה בשקט, החשמלית של אמיר מצטרפת כמעט בלי ששמים לב, ופתאום הבאס-תופים ואתה מותקף בכל כך הרבה כנות מחשמלת של מאבק. אדיר. דיבורי ראש השנה התחילו עם – "זה יום רביעי האחרון של השנה, יום רביעי הבא כבר תהיה שנה אחרת, וזה די מהלך אימים". אמא. אבל אז זה המשיך עם דיבור שחשבתי עליו הרבה אחר כך, אביתר אמר משהו כמו "חודש אלול מכנס אותי, ואני שמח על האפשרות לצאת מזה, להיפגש עם החברים ואיתכם ולנגן". אה, לזה אתה קורא לצאת מזה?... משמח לחשוב שזה מה שהוא מרגיש לגבי ההופעות, אבל זה לא היה נראה כאילו הוא באמת מצליח לצאת. הסאונד בהתחלה היה בעייתי, כמעט ולא שמעו את אביתר מבעד להכל, ובלי קשר הייתה לי תחושה ממש לא רגילה של – יאללה, שייגמרו כבר המילים והסולו של אמיר יגיע. תהיתי האם אביתר הולך להתייחס לעובדה שאמיר עוזב שוב, בניגוד לפעם הקודמת שהוא עזב כמעט בלי שהוקדשה מילה לעניין, וכבר אחרי שיר או שניים אביתר אמר "זה ערב חגיגי בשבילנו, והוא מוקדש לחבר יקר שיוצא למסע, חוזר למסע, הוא השראה בשביל כל מי שעומד פה על הבמה, ואנחנו מאחלים לו הצלחה, הרב הגאון החשוב הצדיק – אמיר צורף..." זה בערך מה שהוא אמר שם, ממש בערך, כל כך ריגשה אותי ההתייחסות הזו, ומגיע לאמיר. ובאמת גם היה לו יותר מקום בהופעה, הרגשתי, נראה לי שכמעט כל שיר הוארך באיזה דקה-שתיים, כדי שיהיה יותר זמן גיטרה, נהניתי מזה כל כך. "כל בוקר קצת" עם קצת גיורים למרות שתל אביב, ואז "לילה כיום יאיר", אני פשוט אוהבת את השיר הזה, אני כל פעם שוכחת לחכות למעבר בסוף והוא כל פעם מפתיע אותי ומחלץ חיוך הישר מקרקעית הבור. ומאיפה זה בא – "אורייתא" שתמיד היה בשבילי שיר.. שלם כזה, פתאום הגיע בביצוע שבור ומפורק לגמרי. "כמה עומק יש בלי גבול בנחמה" – כשהמילה האחרונה התפרצה החוצה במין השתנקות בוכייה כזו, נשבר הלב. ובפזמון האחרון ה"כדי לרגע, להתקרב" בכלל לא היה נשמע כמו תיאור של משהו שכבר קרה, פעם, אלא כמו תחינה נואשת, להתקרב... מעבר לפסנתר, "לחיים לחיים" וברכת "שהכל" שנענתה באמן משועשע מהקהל, אביתר בתגובה: "סחה!". ואז "חלון", בעצם לפני "חלון" הוא נאנח – "יש שריטות על העדשה. פצעים מהשנה האחרונה" – וכל מיני תמונות כהות מסיבוב ההופעות הקודם הציפו לי את התודעה, ואז הוא גם שר את השורה הזאת בטעות, במקום "את אוהבת אותי ממש, ממש כמו שאני אותך" – שוב "יש שריטות על העדשה, פצעים מהשנה האחרונה". ואז מקומה האמיתי של השורה הגיע, והיא נשמעה פעם שלישית. שריטות על גבי שריטות. ואני לא מתחילה לדבר על כל הבית של "אני זוכר שבכיתי כל הלילה", שלווה במכות "אשמנו בגדנו" על הלב, אוי לי. "מנגינה יקרה" היה יפה כל כך, עם ריקוד קטן על הכיסא ב"לבוא לבוש", ובלי ה"ותיכן נישן", אבל איזה כיף שהשיר הזה חזר, ובביצוע כזה, בואו נגיד שאם אני הייתי המנגינה – הייתי באה... הלוואי שתבוא. ואז הקהל, שהיה די שקט רוב הזמן, התעורר לשמע "יש לי סיכוי", והשירה בציבור קצת שיתקה את אביתר והיה לי חבל. בכלל הביצוע היה קצת מוזר, עם באסים כבדים כאלה בפסנתר... אבל אני מאוהבת ברגע שבו הלהקה מצטרפת. ואז, שוב דילוג על "טיפה של אור" שנראה לי כתוב בסטליסט רק כדי שנתאכזב, חזרה לאקוסטית ו – "זה ניגון שעשינו לפני שבוע, החבר'ה בטח שכחו". אביתר פונה לאמיר עם חצי גוף, מראה את הגיטרה – "אני אנגן ככה שתיזכר" – כן, כי בטח לאמיר נורא קשה להשתלט על השלושה וחצי אקורדים של זה, ואביתר מוסיף – "זה בשבילי, אם לא בשבילכם", ושוב הזכיר את ראש השנה, ש"אנחנו מבקשים חיים, באמת. מבקשים. חיים. באמת". ואמיר נתן איזה מבט אישור, היה שם רגע מאד אנושי בשבילי, ו"זכרנו לחיים" שכבר לעולם לא יישמע אותו דבר בבית כנסת... בכלל הרגשתי את אמיר מאד, גם מוזיקלית – שזה לא חדש, רק שהפעם זה היה אפילו יותר, וגם אנושית – שזה דווקא ממש הפתיע אותי. היו שם הרבה מבטים, חיוכים(!), ומחוות קטנות ששיכנעו אותי שהבנאדם כן מרגיש משהו כלפי הכל, בכל זאת. "מתנות" היה מדהים מתמיד, לא פלא עם הפחד שהסתובב על הבמה כל הערב הזה. העיבוד הזה גאוני, ואחרי כל פעם שאני שומעת אותו בא לי להודות אישית לכל אחד מהאנשים על הבמה. ואם כבר הזכרתי את האנשים על הבמה – באחת ההליכות של צח מהמחשב לפסנתר, אביתר צעד אחורה וכמעט נכנס בו, משעשע, אז הוא הציג אותו כדי לפצות – "זה צח דרורי, חבר יקר, מוזיקאי נפלא" – משהו כזה. ב"תחרות כלבים" רועי שקד שיחק אותה עם הקול השני, ממש בחנתי את הבמה מצד לצד ולא הבנתי מאיפה הליווי היפה הזה מגיע, איזה כיף. "עד מחר" שאין מה להגיד עליו יותר, ונראה לי שפה הוא הציג את עודד שכטר ורועי שקד, ואמר לקהל – "ספרו משהו על עצמכם, נו". והוסיף – "אמיר". חייכתי הרבה. "אבא" ושוב צח עם הפסנתר, קצת פחות הציל לי את השיר מבירושלים אבל עדיין היה יפה, ואביתר עם ה"תשירי לי שיר חדש, חדש, חדש, חדש, חדש...." בסוף.
