ההורים מפנימים-תיאורית "הילד במרכז" נכשלה!!
כמעט בכל מפגש של הורים הן בעבודה הן במפגשים חברתיים מתחילים הורים לקטר למה הבן שלי מתנהג כך? למה מתחצף אלינו? מה חסר לו,אני לובש מכנסיים ב-100 ₪ והוא ב-400? והם מתחילים לקנא למה בן חברי מופנם,שקט, רגוע ובני לא!! ועוד ועוד וגם בבתי הספר אנו עדים להתחצפות וחוסר הגבולות של התלמידים (וגם ההורים שמגבים את ילדיהם בצורה מוחלטת,ועכשיו הם אוכלים אותה בגדול!!),אני אביא שתי דוגמאות: באחד מבתי הספר,יש מורה שעובד כמלצר במסעדה ,כמה ימים אחרי הצהריים.הילדים סיפרו להוריהם שפולט מהמורה ריח של אלכוהול במשך השיעור.מה עשו ההורים? עשו לו משפט שדה,המורה הוזמן לחקירה צולבת בחדר המנהל,וההורים התחילו להטיח בו האשמות והעלבות!! אני ריחמתי על המורה!! למה לא שלחו מכתב למנהל,ונתנו ארכה לטיפולו? ועוד מקרה,תלמידה ביסודי התפרעה בכיתה,המורה הזהירה אותה כמה פעמים ,אבל לשווא !! אז ביקשה ממנה לעמוד בפינה,למחרת באו הוריה וגם עשו למורה "הסוררת" משפט שדה ,"איך את מעיזה לעשות דבר כזה לבתנו" דר` חיים עומר פסיכולוג קליני מציין בספרו "שיקום הסמכות ההורית",שהורים רבים מרגישים חסרי אונים מול ילדיהם "המתחצפים" ומול תופעות של אלימות מילולית ופיסית, איומים, סחיטות, השתלטות על הבית, נשירה ממסגרות, התקפי זעם, סמים, גניבות, עבריינות ועוד. אומנם, חלק מהתופעות מחריפות בגיל ההתבגרות אך אין ספק שבשנים האחרונות רמת התוקפנות בארץ עלתה לאין ערוך. אין הורה בחברתנו, היום, שיכול לומר לעצמו: "אצלי בבית זה לא יכול לקרות". כולנו חשופים ברמה זו או אחרת לתופעות שתוארו. והוא כופר בתיאורית "הילד במרכז",אלא צריך להעמיד כל אחד במקומו,הן התלמיד,הן המורה והן ההורה. חיים עומר מראה את הדרך לצאת מן המבוך. מקור התשובה איננו בתיאוריה פסיכולוגית זו או אחרת, אלא בגישה פוליטית-חברתית: תורת ההתנגדות הלא-אלימה. בעזרת תורה זו ניתן ליצור מכנה משותף וחזית אחידה בין הורים, מחנכים ומטפלים, במקום שבו שלט קודם לכן תוהו-ובוהו של דעות מנוגדות והאשמות הדדיות. הורים ומחנכים בעלי גישה "קשה" מסתכנים בהסלמה, שכן הילד מגיב אף הוא בתגובות קשות מצדו. גם הגישה ה"רכה", הדוגלת בסובלנות ובשכנוע הגיוני, מביאה לעתים קרובות להסלמה, משום שעמדות אלה עשויות להיתפס כסימן לכניעה מצד המבוגרים. תורת ההתנגדות הלא אלימה מאפשרת התמודדות יעילה עם בעיית ההסלמה במקום שבו רוב הגישות האחרות נכשלות, ומבטיחה להורים ולמורים כאחד את היכולת להחזיר לעצמם את נוכחותם ואת סמכותם. ומוסיף "שההנחה, שהילד נולד טוב ונשאר טוב אלא אם כן המבוגרים עושים לו רע. כלומר, אם הילד רע, אשמים בכך ההורים או המורים. וההנחה הנוספת ששייכת לאידיאל החינוכי שהתפשט והגיע לשיאו בשנות השבעים, האידיאל של החינוך המתירני. לפי גישה זו, אם נגדל ילדים בלי לדרוש מהם דרישות, הם יגדלו להיות בריאים, שמחים וחכמים. השילוב של שני הרעיונות האלה גרם לשיתוקם של ההורים ושל כל הגורמים המקצועיים – מורים ומנהלים, יועצים ופסיכולוגים – בהתמודדות עם התנהגות חסרת רסן והרסנית של ילדים".
כמעט בכל מפגש של הורים הן בעבודה הן במפגשים חברתיים מתחילים הורים לקטר למה הבן שלי מתנהג כך? למה מתחצף אלינו? מה חסר לו,אני לובש מכנסיים ב-100 ₪ והוא ב-400? והם מתחילים לקנא למה בן חברי מופנם,שקט, רגוע ובני לא!! ועוד ועוד וגם בבתי הספר אנו עדים להתחצפות וחוסר הגבולות של התלמידים (וגם ההורים שמגבים את ילדיהם בצורה מוחלטת,ועכשיו הם אוכלים אותה בגדול!!),אני אביא שתי דוגמאות: באחד מבתי הספר,יש מורה שעובד כמלצר במסעדה ,כמה ימים אחרי הצהריים.הילדים סיפרו להוריהם שפולט מהמורה ריח של אלכוהול במשך השיעור.מה עשו ההורים? עשו לו משפט שדה,המורה הוזמן לחקירה צולבת בחדר המנהל,וההורים התחילו להטיח בו האשמות והעלבות!! אני ריחמתי על המורה!! למה לא שלחו מכתב למנהל,ונתנו ארכה לטיפולו? ועוד מקרה,תלמידה ביסודי התפרעה בכיתה,המורה הזהירה אותה כמה פעמים ,אבל לשווא !! אז ביקשה ממנה לעמוד בפינה,למחרת באו הוריה וגם עשו למורה "הסוררת" משפט שדה ,"איך את מעיזה לעשות דבר כזה לבתנו" דר` חיים עומר פסיכולוג קליני מציין בספרו "שיקום הסמכות ההורית",שהורים רבים מרגישים חסרי אונים מול ילדיהם "המתחצפים" ומול תופעות של אלימות מילולית ופיסית, איומים, סחיטות, השתלטות על הבית, נשירה ממסגרות, התקפי זעם, סמים, גניבות, עבריינות ועוד. אומנם, חלק מהתופעות מחריפות בגיל ההתבגרות אך אין ספק שבשנים האחרונות רמת התוקפנות בארץ עלתה לאין ערוך. אין הורה בחברתנו, היום, שיכול לומר לעצמו: "אצלי בבית זה לא יכול לקרות". כולנו חשופים ברמה זו או אחרת לתופעות שתוארו. והוא כופר בתיאורית "הילד במרכז",אלא צריך להעמיד כל אחד במקומו,הן התלמיד,הן המורה והן ההורה. חיים עומר מראה את הדרך לצאת מן המבוך. מקור התשובה איננו בתיאוריה פסיכולוגית זו או אחרת, אלא בגישה פוליטית-חברתית: תורת ההתנגדות הלא-אלימה. בעזרת תורה זו ניתן ליצור מכנה משותף וחזית אחידה בין הורים, מחנכים ומטפלים, במקום שבו שלט קודם לכן תוהו-ובוהו של דעות מנוגדות והאשמות הדדיות. הורים ומחנכים בעלי גישה "קשה" מסתכנים בהסלמה, שכן הילד מגיב אף הוא בתגובות קשות מצדו. גם הגישה ה"רכה", הדוגלת בסובלנות ובשכנוע הגיוני, מביאה לעתים קרובות להסלמה, משום שעמדות אלה עשויות להיתפס כסימן לכניעה מצד המבוגרים. תורת ההתנגדות הלא אלימה מאפשרת התמודדות יעילה עם בעיית ההסלמה במקום שבו רוב הגישות האחרות נכשלות, ומבטיחה להורים ולמורים כאחד את היכולת להחזיר לעצמם את נוכחותם ואת סמכותם. ומוסיף "שההנחה, שהילד נולד טוב ונשאר טוב אלא אם כן המבוגרים עושים לו רע. כלומר, אם הילד רע, אשמים בכך ההורים או המורים. וההנחה הנוספת ששייכת לאידיאל החינוכי שהתפשט והגיע לשיאו בשנות השבעים, האידיאל של החינוך המתירני. לפי גישה זו, אם נגדל ילדים בלי לדרוש מהם דרישות, הם יגדלו להיות בריאים, שמחים וחכמים. השילוב של שני הרעיונות האלה גרם לשיתוקם של ההורים ושל כל הגורמים המקצועיים – מורים ומנהלים, יועצים ופסיכולוגים – בהתמודדות עם התנהגות חסרת רסן והרסנית של ילדים".
