BlondOnBlond
New member
ההורים מתגרשים. כנראה.
גאד. תודה לאל על הגוגל. זה הדבר הראשון שיש לי להגיד. אני בת 14. יש לי אחות בת 10. הזוגיות של ההורים שלי לא הייתה מאוד יציבה במהלך השנים האלה שאני זוכרת את עצמי - ריבים, קשיים נפשיים, אבל עד היום הם עברו הכל בשלום. ונשארו ביחד. תמיד התבדחתי ביני לבין עצמי שאין מצב שהם ייפרדו - אבא לא יודע לבשל, אימא לא יכולה לגדל שתי בנות עם משכורת של מורה. ידעתי שאלה קשיים שאפשר להתגבר עליהם אבל תמיד התנחמתי בזה במצבים שהיה קצת קשה. עד היום. היום הוא יום השנה הרביעי למעבר הדירה שלנו. זכרו, המספר הוא ארבע. חודש אפריל. ארבע. תאריך הלידה שלי הוא 23.5. יש בו רצף של ספרות מלבד הספרה ארבע. ההורים שלי רבים בתדירות של ארבעה חודשים. אני שונאת את המספר הזה. היום הם התחילו לריב. שוב. אני אפילו לא יודעת על מה - לא ממש הבנתי. הייתי עם אחותי הקטנה בחדר וישר הדלקנו טלוויזיה והגברנו את הקול של הסימס במחשב. זה היה ככה משהו כמו חצי שעה. אחרי זה, אני לא זוכרת אפילו למה - יצאנו החוצה, לסלון. שמענו משהו על "מזוודה". היו עצבים באוויר. אבל אנחנו רגילות. הם עוד המשיכו לריב. אימא שלי אמרה שהיא רוצה רבנות. אבא שלי אמר עוד משהו... לא זוכרת מה. ואז הוא התיישב על הספה (היינו בסלון) ואמר לנו להקשיב. הוא אמר לנו שמיום ראשון יתחיל תהליך שכנראה שבסופו אבא ואימא לא יחיו ביחד. רציתי למות. אפעם לא חשבתי שזה באמת יקרה. הלכנו לחדר של אחותי ובכינו, אימא שלי נכנסה והסבירה לנו שבזמן האחרון היא כבר לא היא, או משהו כזה, ופשוט ביקשתי ממנה שתסתום. היא אשמה. היא כעסה על אבא שלי שהוא "לא יכול להכיל אותה" וזה שטויות. אף אחד לא יכול להכיל את האימא המוזרה שלי, ואבא שלי, שעוד יותר קשה להכיל אותו, לא יכול אפילו לנסות להכיל אותה. היו לנו הזמנות במסעדה בתל אביב ואימא שלי התעקשה שנלך למרות המתח והדמעות של כולם, אז פשוט נסענו בשתיקה והרדיו המעפן המשיך לשיר שירים על "עשיתי טעות" -"אנחנו עוד נהיה ביחד" ודברים מטומטמים וקיטשיים כאלה. אחותי בכתה בדרך. היה שם מתוח בצורות מטורפות. אף אחד לא דיבר. אימא שלי ניסתה לשבור את הקרח ואבא שלי מלמל בשלב מסוים שזה "נורא מלאכותי" ואימא שלי אמרה שגם זוגות גרושים הולכים לאכול עם הילדים. חזרנו הביתה ואני פשוט לא מפסיקה לבכות. הם מתווכחים עכשיו, אני שומעת. למרות שהדלת סגורה. אחותי בוכה, אני יכולה להרגיש. אני לא יודעת איך החיים שלי יראו מעכשיו, שהכל שבור. אני לא חלק ממשפחה נורמלית. אני לא חלק משום דבר. אני אפילו לא יודעת אם זה רשמי, ככה שאני יכולה לפרוק את זה אצל מישהו שאני מכירה. אני לא יודעת מה יקרה מחר בבוקר - מי יצא מהבית. אפשר לשלוח אסאמסים כדי לבחור? "ההורה שנשאר בבית". וגם אם כן - במי אני אבחר? מה אני אעשה עכשיו בימי שישי בערב, שכולם רוצים לצאת אבל אני אלך לישון אצל אבא? או אצל אימא? איפה אחד מהם יגור בכלל? קרוב? רחוק? האם הם יעשו תחרויות על המתנה? האם אנחנו ניסע לאילת בחודש הבא? האם שווה לי לקנות חבל תלייה?
גאד. תודה לאל על הגוגל. זה הדבר הראשון שיש לי להגיד. אני בת 14. יש לי אחות בת 10. הזוגיות של ההורים שלי לא הייתה מאוד יציבה במהלך השנים האלה שאני זוכרת את עצמי - ריבים, קשיים נפשיים, אבל עד היום הם עברו הכל בשלום. ונשארו ביחד. תמיד התבדחתי ביני לבין עצמי שאין מצב שהם ייפרדו - אבא לא יודע לבשל, אימא לא יכולה לגדל שתי בנות עם משכורת של מורה. ידעתי שאלה קשיים שאפשר להתגבר עליהם אבל תמיד התנחמתי בזה במצבים שהיה קצת קשה. עד היום. היום הוא יום השנה הרביעי למעבר הדירה שלנו. זכרו, המספר הוא ארבע. חודש אפריל. ארבע. תאריך הלידה שלי הוא 23.5. יש בו רצף של ספרות מלבד הספרה ארבע. ההורים שלי רבים בתדירות של ארבעה חודשים. אני שונאת את המספר הזה. היום הם התחילו לריב. שוב. אני אפילו לא יודעת על מה - לא ממש הבנתי. הייתי עם אחותי הקטנה בחדר וישר הדלקנו טלוויזיה והגברנו את הקול של הסימס במחשב. זה היה ככה משהו כמו חצי שעה. אחרי זה, אני לא זוכרת אפילו למה - יצאנו החוצה, לסלון. שמענו משהו על "מזוודה". היו עצבים באוויר. אבל אנחנו רגילות. הם עוד המשיכו לריב. אימא שלי אמרה שהיא רוצה רבנות. אבא שלי אמר עוד משהו... לא זוכרת מה. ואז הוא התיישב על הספה (היינו בסלון) ואמר לנו להקשיב. הוא אמר לנו שמיום ראשון יתחיל תהליך שכנראה שבסופו אבא ואימא לא יחיו ביחד. רציתי למות. אפעם לא חשבתי שזה באמת יקרה. הלכנו לחדר של אחותי ובכינו, אימא שלי נכנסה והסבירה לנו שבזמן האחרון היא כבר לא היא, או משהו כזה, ופשוט ביקשתי ממנה שתסתום. היא אשמה. היא כעסה על אבא שלי שהוא "לא יכול להכיל אותה" וזה שטויות. אף אחד לא יכול להכיל את האימא המוזרה שלי, ואבא שלי, שעוד יותר קשה להכיל אותו, לא יכול אפילו לנסות להכיל אותה. היו לנו הזמנות במסעדה בתל אביב ואימא שלי התעקשה שנלך למרות המתח והדמעות של כולם, אז פשוט נסענו בשתיקה והרדיו המעפן המשיך לשיר שירים על "עשיתי טעות" -"אנחנו עוד נהיה ביחד" ודברים מטומטמים וקיטשיים כאלה. אחותי בכתה בדרך. היה שם מתוח בצורות מטורפות. אף אחד לא דיבר. אימא שלי ניסתה לשבור את הקרח ואבא שלי מלמל בשלב מסוים שזה "נורא מלאכותי" ואימא שלי אמרה שגם זוגות גרושים הולכים לאכול עם הילדים. חזרנו הביתה ואני פשוט לא מפסיקה לבכות. הם מתווכחים עכשיו, אני שומעת. למרות שהדלת סגורה. אחותי בוכה, אני יכולה להרגיש. אני לא יודעת איך החיים שלי יראו מעכשיו, שהכל שבור. אני לא חלק ממשפחה נורמלית. אני לא חלק משום דבר. אני אפילו לא יודעת אם זה רשמי, ככה שאני יכולה לפרוק את זה אצל מישהו שאני מכירה. אני לא יודעת מה יקרה מחר בבוקר - מי יצא מהבית. אפשר לשלוח אסאמסים כדי לבחור? "ההורה שנשאר בבית". וגם אם כן - במי אני אבחר? מה אני אעשה עכשיו בימי שישי בערב, שכולם רוצים לצאת אבל אני אלך לישון אצל אבא? או אצל אימא? איפה אחד מהם יגור בכלל? קרוב? רחוק? האם הם יעשו תחרויות על המתנה? האם אנחנו ניסע לאילת בחודש הבא? האם שווה לי לקנות חבל תלייה?
וחלילה וחס.. אל תוציאי כסף על חבל תלייה.. בזבוז
