ההורים שלי נפרדים.
הם כבר נפרדו פעם כשהייתי בכיתה ג' ולאחר חצי שנה אולי חזרו. את האמת שנמאס לי מהמצב הנוראי הזה בבית ואני שמחה שאח שלי עובר לגור עם אבא שלי כי הוא כל הזמן היה שובר דברים בבית וכולנו היינו מפחדים ממנו! אבל אני לא שמחה שההורים שלי נפרדים. עצב מתוק ותכול חוזר אליי עכשיו ויוצר דמעות של ילדות, של תמימות, של פשטות, של מסכנות, רחמים עצמיים, של בדידות והרגשה של אבודות. בקיצור אני חוזרת להיות הילדה הקטנה, המסכנה והעצובה שהייתי פעם... חוזרים אליי פלאשבקים מהעבר כשיורדות לי דמעות מהעיניים לאט לאט על הלחיים ויוצרות את הרגש התכול חזק יותר בתוכי. מרגיעות אותי, הופכות אותי לשלווה יותר אך גם גורמות לי לרצות להוציא את כל נהרות הרגש שבתוכי. גורמות לי להיות עצובה יותר ויותר. אני מרגישה אבודה ומסכנה, אני מרגישה עצובה. אולי רק עכשיו אני מתעמתת עם האמת ומבינה שאולי בבית הזה לא יהיה אף פעם טוב ובכלל- אין בית! שלפניי חצי שנה היו אולי כמה רגעים שחשבתי שהמצב יכול והולך להשתנות כי אנחנו מדברים יותר זה עם זה ואולי יבוא יום ונהייה חברים טובים! עכשיו אניי רואה שזה לא יקרה...מן הסתם. אבא שלי בכלל לא היה אבא אף פעם ואמא שלי יודעת לתת אהבה רק בכסף/ מלבושים. הבית תמיד היה קר ועכשיו הוא הופך לקר יותר ומלא פחות.... כך גם הלב קר יותר ועצוב יותר מקודם כאילו לא הספיקה כל העצבות שהייתה לפניי, כך גם הלב מלא פחות כאילו שלפניי זה הוא לא היה מספיק מרוקן מאהבה, כך גם הלב נחצה לשני חלקים כואבים שכל אחד מהם גוסס מרוב קור ומת שיחבקו אותו באהבה אבל אף פעם לא תהייה ואף פעם לא הייתה אהבה בבית הזה!! ואולי אני בוכה כי הגיע הזמן והרגע להשלים עם זה.... עוד דמעות תכולות של בדידות עומדות בזווית של העין... הגיע הזמן לעכל את זה. קר לי! קר לי! קר לי! קר לי!!!
הם כבר נפרדו פעם כשהייתי בכיתה ג' ולאחר חצי שנה אולי חזרו. את האמת שנמאס לי מהמצב הנוראי הזה בבית ואני שמחה שאח שלי עובר לגור עם אבא שלי כי הוא כל הזמן היה שובר דברים בבית וכולנו היינו מפחדים ממנו! אבל אני לא שמחה שההורים שלי נפרדים. עצב מתוק ותכול חוזר אליי עכשיו ויוצר דמעות של ילדות, של תמימות, של פשטות, של מסכנות, רחמים עצמיים, של בדידות והרגשה של אבודות. בקיצור אני חוזרת להיות הילדה הקטנה, המסכנה והעצובה שהייתי פעם... חוזרים אליי פלאשבקים מהעבר כשיורדות לי דמעות מהעיניים לאט לאט על הלחיים ויוצרות את הרגש התכול חזק יותר בתוכי. מרגיעות אותי, הופכות אותי לשלווה יותר אך גם גורמות לי לרצות להוציא את כל נהרות הרגש שבתוכי. גורמות לי להיות עצובה יותר ויותר. אני מרגישה אבודה ומסכנה, אני מרגישה עצובה. אולי רק עכשיו אני מתעמתת עם האמת ומבינה שאולי בבית הזה לא יהיה אף פעם טוב ובכלל- אין בית! שלפניי חצי שנה היו אולי כמה רגעים שחשבתי שהמצב יכול והולך להשתנות כי אנחנו מדברים יותר זה עם זה ואולי יבוא יום ונהייה חברים טובים! עכשיו אניי רואה שזה לא יקרה...מן הסתם. אבא שלי בכלל לא היה אבא אף פעם ואמא שלי יודעת לתת אהבה רק בכסף/ מלבושים. הבית תמיד היה קר ועכשיו הוא הופך לקר יותר ומלא פחות.... כך גם הלב קר יותר ועצוב יותר מקודם כאילו לא הספיקה כל העצבות שהייתה לפניי, כך גם הלב מלא פחות כאילו שלפניי זה הוא לא היה מספיק מרוקן מאהבה, כך גם הלב נחצה לשני חלקים כואבים שכל אחד מהם גוסס מרוב קור ומת שיחבקו אותו באהבה אבל אף פעם לא תהייה ואף פעם לא הייתה אהבה בבית הזה!! ואולי אני בוכה כי הגיע הזמן והרגע להשלים עם זה.... עוד דמעות תכולות של בדידות עומדות בזווית של העין... הגיע הזמן לעכל את זה. קר לי! קר לי! קר לי! קר לי!!!