sweet sharoni
New member
ההורים שלי...
הדבר האחרון שאני רוצה בהודעה הזו זה שתרחמו עליי. לא אוהבת רחמים. טוב, אז זה הולך ככה- אני בת 17, עם חבר כבר 4 חודשים +, יש לי 2 הורים עובדים ואחות בצבא. לאחותי אין בגרות מלאה, מגיל 15 יש לה חבר שכפול ממנה בגיל, בכל מקרה- בזמן האחרון המצב נעשה כ"כ קשה כמו שעוד לא היה... ההורים שלי לא יורדים לי מהוריד, מעליבים אותי, משפילים אותי, פוגעים בי נפשית... אבא שלי לא פעם אמר לי "יש לך חלון- תקפצי ממנו!" וכל מיני כאלה דברים. בימי שישי כשאני יוצאת עם החבר- ולא שתגידו שזה למקומות מסוכנים- מועדונים או משהו כזה, כולה לטיילת ליד הים, אמא שלי מתקשרת ואומרת לי "אל תחזרי מאוחר". למה????? מה הקטע??? למחרת יום שבת, אני יכולה לישון.... לא משנה, שרדתי את הקטע הזה. אתמול, יום הורים, אני בתור ילדה לא הכי בריאה בעולם (סביבות ה- 6 מחלות רציניות בשנת לימודים אחד ועוד כמה קטנות של יומיים שלושה), המורה מתקיפה אותי שהיא לא מאמינה שאני חולה כל כך הרבה, שהיא לא מאמינה שאני לומדת, שאני סתם כל היום עם החבר, שאני לא בסדר כשאני לא יוצאת משיעורים (למשל מתמטיקה והיסטוריה) כדי לעשות מבחן מועד ב' במקצוע אחר, אני יושבת שם- מרוב עצבים כבר בוכה, חצי מעולפת, ואמא- שותקת. לא אומרת מילה. דממה. אח"כ היא יוצאת כשאני שואלת למה היא לא פתחה את הפה היא אומרת "עם ציונים כאלה איך יכולתי לפתוח את הפה?" מה הקשר בין הציונים לבין זה שהמורה תוקפת אותי בחוסר אמון בדברים שאמא שלי יודעת שהם נכונים... הייתי כל כך עצבנית...לא הפסקתי לבכות איזה שעתיים... אח"כ אבא שלי נכנס לשיחה איתי, מתחילים לדבר ואז החבר, שיש לו 10 דקות פנויות בשעה מתקשר בעקבות הודעה שהשארתי לו, כדי להרגיע אותי. הוא יודע את המצב עם ההורים שלי ומנסה למנוע מריבות שלי איתם, אז אבא שלי מתעצבן ואומר לי לנתק. אני אומרת לו שיחכה והוא מתעקש שאני ינתק. בסוף הוא יוצאת בצעקות מהחדר שאני פישרית (מישהו יודע מה זה בכלל?) קטנה ומטומטמת, שאני יכולה לקפוץ מהחלון, לחתוך ורידים, "לכי חפשי..." ועוד כל מיני ברכות למיניהן. אני עוד דקה מתעלפת לחבר שלי בטלפון שאני כבר לא יכולה, שיקח אותי מפה, שאני כבר לא מסוגלת. במהלך השיחה עם אבא שלי קבענו שאני יצליח בבגרויות רק אם כשאני מתכוננת למבחנים וכאלה- הם ייתנו לי שקט- מעבודות בית, מהכל. היום אחה"צ, אמא שלי חוזרת הבייתה עושה כלים, אחותי באה, רואה את אמא שלי עושה דברים וערימה של כביסות לקפל, מתחילה להשתולל וצרחות ובלגאנים. אח"כ אמא שלי יושבת לעשן סיגריה, ואחותי עוד ממשיכה, בהתחלה לא ממש שמתי עליה, אפילו צחקתי עליה, ואז היא הגזימה- "חוץ מלהזדיין ולישון את לא עושה כלום!!!"(סליחה על המילה). אמרתי לה שהיא כלבה- העפתי מבט לכיוון אמא שלי שיושבת במרחק יריקה ממנה והיא כרגיל- שותקת. נכנסתי לחדר ואיך לא- התחלתי לבכות כשכמו תמיד חבר שלי בסוף נאלץ לנגב לי את הדמעות... אני מחבקת את חבר שלי כל כך הרבה ומנסה לקבל את מה שאני לא מקבלת מהמשפחה... זה ממש קשה לגדול בלי אהבה בבית, כל הזמן מריבות, מילים שפוגעות כמו סכין חדה בלב, והרבה הרבה בכי (שלי כמובן...) אני לא מצליחה להמחיש לכם מה אני מרגישה כי זה כל כך מורכב... הברכה שקיבלתי ליומולדת שלי הייתה הכי קרה בעולם...יום לפני היומולדת שלי, הם פוגשים את חברות שלי בקניון, קונות לי מתנה, הן מספרות להם על המסיבת הפתעה שהן מתכננות עם החבר ונותנות להם פרטים והם- לא חושבים אפילו על לבוא, ולו לחלק מהזמן. באמצע המסיבה אני מתקשרת אליהם- אומרת להם תבואו לאכול איתנו קינוח, הם עונים שהם אחרי מקלחת, הראשים רטובים, הם לא יכולים לצאת... תודה באמת על היחס החם שקיבלתי...הראו לי אכפתיות... הורים, אם מישהו מכם שרד עד סוף מכתב הזה- תחשבו דקה, אתם נותנים לילד שלכם מספיק יחס? אתם יודעים מתי לשחרר אותו ומתי לחבק אותו? אתם אומרים לו מספיק שאתם אוהבים אותו, וזה לא משנה איך הוא נראה, כמה חברים יש לו או כמה הוא קיבל במבחן? אם כן, הלוואי ולפני 17 שנה הייתי מקבלת אותכם. מקווה לימים טובים יותר,אני...
הדבר האחרון שאני רוצה בהודעה הזו זה שתרחמו עליי. לא אוהבת רחמים. טוב, אז זה הולך ככה- אני בת 17, עם חבר כבר 4 חודשים +, יש לי 2 הורים עובדים ואחות בצבא. לאחותי אין בגרות מלאה, מגיל 15 יש לה חבר שכפול ממנה בגיל, בכל מקרה- בזמן האחרון המצב נעשה כ"כ קשה כמו שעוד לא היה... ההורים שלי לא יורדים לי מהוריד, מעליבים אותי, משפילים אותי, פוגעים בי נפשית... אבא שלי לא פעם אמר לי "יש לך חלון- תקפצי ממנו!" וכל מיני כאלה דברים. בימי שישי כשאני יוצאת עם החבר- ולא שתגידו שזה למקומות מסוכנים- מועדונים או משהו כזה, כולה לטיילת ליד הים, אמא שלי מתקשרת ואומרת לי "אל תחזרי מאוחר". למה????? מה הקטע??? למחרת יום שבת, אני יכולה לישון.... לא משנה, שרדתי את הקטע הזה. אתמול, יום הורים, אני בתור ילדה לא הכי בריאה בעולם (סביבות ה- 6 מחלות רציניות בשנת לימודים אחד ועוד כמה קטנות של יומיים שלושה), המורה מתקיפה אותי שהיא לא מאמינה שאני חולה כל כך הרבה, שהיא לא מאמינה שאני לומדת, שאני סתם כל היום עם החבר, שאני לא בסדר כשאני לא יוצאת משיעורים (למשל מתמטיקה והיסטוריה) כדי לעשות מבחן מועד ב' במקצוע אחר, אני יושבת שם- מרוב עצבים כבר בוכה, חצי מעולפת, ואמא- שותקת. לא אומרת מילה. דממה. אח"כ היא יוצאת כשאני שואלת למה היא לא פתחה את הפה היא אומרת "עם ציונים כאלה איך יכולתי לפתוח את הפה?" מה הקשר בין הציונים לבין זה שהמורה תוקפת אותי בחוסר אמון בדברים שאמא שלי יודעת שהם נכונים... הייתי כל כך עצבנית...לא הפסקתי לבכות איזה שעתיים... אח"כ אבא שלי נכנס לשיחה איתי, מתחילים לדבר ואז החבר, שיש לו 10 דקות פנויות בשעה מתקשר בעקבות הודעה שהשארתי לו, כדי להרגיע אותי. הוא יודע את המצב עם ההורים שלי ומנסה למנוע מריבות שלי איתם, אז אבא שלי מתעצבן ואומר לי לנתק. אני אומרת לו שיחכה והוא מתעקש שאני ינתק. בסוף הוא יוצאת בצעקות מהחדר שאני פישרית (מישהו יודע מה זה בכלל?) קטנה ומטומטמת, שאני יכולה לקפוץ מהחלון, לחתוך ורידים, "לכי חפשי..." ועוד כל מיני ברכות למיניהן. אני עוד דקה מתעלפת לחבר שלי בטלפון שאני כבר לא יכולה, שיקח אותי מפה, שאני כבר לא מסוגלת. במהלך השיחה עם אבא שלי קבענו שאני יצליח בבגרויות רק אם כשאני מתכוננת למבחנים וכאלה- הם ייתנו לי שקט- מעבודות בית, מהכל. היום אחה"צ, אמא שלי חוזרת הבייתה עושה כלים, אחותי באה, רואה את אמא שלי עושה דברים וערימה של כביסות לקפל, מתחילה להשתולל וצרחות ובלגאנים. אח"כ אמא שלי יושבת לעשן סיגריה, ואחותי עוד ממשיכה, בהתחלה לא ממש שמתי עליה, אפילו צחקתי עליה, ואז היא הגזימה- "חוץ מלהזדיין ולישון את לא עושה כלום!!!"(סליחה על המילה). אמרתי לה שהיא כלבה- העפתי מבט לכיוון אמא שלי שיושבת במרחק יריקה ממנה והיא כרגיל- שותקת. נכנסתי לחדר ואיך לא- התחלתי לבכות כשכמו תמיד חבר שלי בסוף נאלץ לנגב לי את הדמעות... אני מחבקת את חבר שלי כל כך הרבה ומנסה לקבל את מה שאני לא מקבלת מהמשפחה... זה ממש קשה לגדול בלי אהבה בבית, כל הזמן מריבות, מילים שפוגעות כמו סכין חדה בלב, והרבה הרבה בכי (שלי כמובן...) אני לא מצליחה להמחיש לכם מה אני מרגישה כי זה כל כך מורכב... הברכה שקיבלתי ליומולדת שלי הייתה הכי קרה בעולם...יום לפני היומולדת שלי, הם פוגשים את חברות שלי בקניון, קונות לי מתנה, הן מספרות להם על המסיבת הפתעה שהן מתכננות עם החבר ונותנות להם פרטים והם- לא חושבים אפילו על לבוא, ולו לחלק מהזמן. באמצע המסיבה אני מתקשרת אליהם- אומרת להם תבואו לאכול איתנו קינוח, הם עונים שהם אחרי מקלחת, הראשים רטובים, הם לא יכולים לצאת... תודה באמת על היחס החם שקיבלתי...הראו לי אכפתיות... הורים, אם מישהו מכם שרד עד סוף מכתב הזה- תחשבו דקה, אתם נותנים לילד שלכם מספיק יחס? אתם יודעים מתי לשחרר אותו ומתי לחבק אותו? אתם אומרים לו מספיק שאתם אוהבים אותו, וזה לא משנה איך הוא נראה, כמה חברים יש לו או כמה הוא קיבל במבחן? אם כן, הלוואי ולפני 17 שנה הייתי מקבלת אותכם. מקווה לימים טובים יותר,אני...
