ההידרדרות
ההידרדרות מאז כיתה א`, אני ושילה החברות הכי טובות, תמיד אומרים את השמות שלנו ביחד, שילה ומירית, מירית ושילה. אין סיכוי, שום סיכוי שבעולם שיום אחד נפסיק להיות חברות, שום דבר לא יכול להפריד בינינו. החברות שלנו כל כך חזקה, אין בן אדם שיכול להרוס אותה, אין דבר שיכול להרוס אותה. לפני שנה, שילה התחילה להידרדר. ברור שזה לא עצר את החברות שלנו, שום דבר לא יכול להרוס אותה, או לפגוע בה, היא חזקה יותר מהכל, אז מה, אז מה אם שילה הייתה מעשנת גראס מידי פעם? זה אומר שהיא לא נמצאת בשליטה? זה אומר שהיא תשכח אותי? מה פתאום. אז נכון, ממש לא הייתי בעד העישון הזה, הרבה פעמים התווכחנו על זה, ניסיתי להסביר לה כמה שזה רע, כמה שזה יכול להרוס אותה. אבל היא, בשלה, המשיכה. הייתי נמצאת לידה תמיד, לא נגעתי בדברים האלה, רק המחשבה לעשות את זה זעזעה אותי. אבל כמובן שזה לא גרם לי לנטוש את שילה, אנחנו החברות הכי טובות בעולם. אחרי חודשיים ההשפעה של הגראס עליה ירדה, היא התחילה לעשן בכמויות הרבה יותר גדולות, עד שההשפעה פשוט הפסיקה לגמרי, שילה הייתה מתעצבנת, צועקת, היא הרגישה נורא, אבל אני תמכתי בה, ברור. אחר כך, היא כבר עברה לסמים קצת יותר חזקים, קוקאין, אקסטזי, ואפילו הייתה לוקחת טריפים לפעמים. היינו הולכות למרכז העיר, עוברות ליד ``כובעי אשדוד``, משם לשביל האפור, לסמטה הריקה, ולפינה שלנו, כן, הייתה לנו פינה, היינו יושבות שם, מדברות, שילה אמרה לי שהיא נורא מפחדת, נורא מפחדת שמישהו יגלה, ההורים שלה במילא לא שמים לב מה קורה איתה, הם עסוקים מידי, אבא שלה תמיד בחו``ל, אמא שלה יותר מידי עסוקה בעבודה, אפשר להגיד שהיא עצמאית, וזה הקל עליה להיות חופשיה, אני כמובן, ניסיתי לשכנע אותה שתפסיק עם כל זה, שתחזור לחיים הרגילים שלה, אני באמת מאמינה שזה יכול לקרות, כל אחד יכול לחזור למוטב, אבל אני חייבת להודות שהייתי מאוד מבולבלת, כי מה זה המוטב הזה בכלל? חשבתי לעצמי, אני רואה כאן את שילה מולי, הילדה האמריקאית שגרה באשדוד, היא פוחדת, היא כועסת, היא אפילו בוכה לפעמים, ואחרי שהיא לוקחת את הסם, היא מאושרת, היא מרגישה גדולה, כאילו שכל העולם נמצא אצלה בידיים ואף אחד לא יכול להרוס לה. אני יודעת שמצבי הרוח הרעים שלה הם גם, בעצם, ההשפעה של הסם, אבל כשרואים את שילה, עם כל השמחה וההרגשה הטובה הזאת שיש לה כשהיא מסתממת, זה גורם לך לרצות להיות כמוה, זאת הרגשה מדבקת, מזמינה, אני מרגישה כאילו יש קול שלוחש לי ``מירית, בואי, תצטרפי לחוויה המדהימה הזאת, לא תצטערי, תראי את שילה, היא מאושרת``, אז אולי כבר עדיף את זה? אני חושבת, ושוב שוללת את הרעיון, איך אני בכלל מעיזה לחשוב על זה? התפקיד שלי הוא לעזור לשילה בדרך שלי ולהיות איתה, אבל לא להיגרר לזה בעצמי, ברור שבסוף היא תצא מזה, צריך רק קצת סבלנות. אז נכון, היא גונבת אופנועים מידי פעם ונוסעת בהם, וכן, היא גונבת כסף לפעמים, ובסדר, אז לפעמים היא שוכבת עם אנשים, שישלמו לה, היא צריכה להשיג את הכסף באיזו שהיא דרך, לא? די קשה לי עם זה, אבל אני יודעת שהיא מכורה כרגע, זה לא נורא, זה יעבור, רק צריך לחכות עד שהזמן יעשה את שלו. עברה חצי שנה, אני ושילה עדין חברות, אבל לא לעוד הרבה זמן. אולי הייתי צריכה לקרוא למשטרה כשהיא רק התחילה עם הגראס? אולי במקום להגיד לה כמה שזה רע, הייתי צריכה לצעוק עליה? אם הייתי עושה את זה, אולי המשטרה לא הייתה עוצרת אותה בכלל? ואם הייתי מפסיקה להגן עליה, אולי לפחות מישהו היה עוזר לה לצאת מזה עכשיו? ואולי, אם הייתי עושה את כל זה, היא לא הייתה שוכבת כאן גוססת על הרצפה? שטויות... שילה ידעה מה טוב, אני כבר יודעת מה טוב, אולי לקח לי קצת זמן להבין את זה. מה שבטוח, שילה עברה את זה, הזמן עשה את שלו, והחברות שלנו, גם היא נהרסה, על ידי המוות. בלי בעיות הייתי נשארת כאן בפינה של שילה ושלי, וממשיכה לחשוב את כל זה, אבל כרגע, אני ממש חייבת את האקסטזי שלי.
ההידרדרות מאז כיתה א`, אני ושילה החברות הכי טובות, תמיד אומרים את השמות שלנו ביחד, שילה ומירית, מירית ושילה. אין סיכוי, שום סיכוי שבעולם שיום אחד נפסיק להיות חברות, שום דבר לא יכול להפריד בינינו. החברות שלנו כל כך חזקה, אין בן אדם שיכול להרוס אותה, אין דבר שיכול להרוס אותה. לפני שנה, שילה התחילה להידרדר. ברור שזה לא עצר את החברות שלנו, שום דבר לא יכול להרוס אותה, או לפגוע בה, היא חזקה יותר מהכל, אז מה, אז מה אם שילה הייתה מעשנת גראס מידי פעם? זה אומר שהיא לא נמצאת בשליטה? זה אומר שהיא תשכח אותי? מה פתאום. אז נכון, ממש לא הייתי בעד העישון הזה, הרבה פעמים התווכחנו על זה, ניסיתי להסביר לה כמה שזה רע, כמה שזה יכול להרוס אותה. אבל היא, בשלה, המשיכה. הייתי נמצאת לידה תמיד, לא נגעתי בדברים האלה, רק המחשבה לעשות את זה זעזעה אותי. אבל כמובן שזה לא גרם לי לנטוש את שילה, אנחנו החברות הכי טובות בעולם. אחרי חודשיים ההשפעה של הגראס עליה ירדה, היא התחילה לעשן בכמויות הרבה יותר גדולות, עד שההשפעה פשוט הפסיקה לגמרי, שילה הייתה מתעצבנת, צועקת, היא הרגישה נורא, אבל אני תמכתי בה, ברור. אחר כך, היא כבר עברה לסמים קצת יותר חזקים, קוקאין, אקסטזי, ואפילו הייתה לוקחת טריפים לפעמים. היינו הולכות למרכז העיר, עוברות ליד ``כובעי אשדוד``, משם לשביל האפור, לסמטה הריקה, ולפינה שלנו, כן, הייתה לנו פינה, היינו יושבות שם, מדברות, שילה אמרה לי שהיא נורא מפחדת, נורא מפחדת שמישהו יגלה, ההורים שלה במילא לא שמים לב מה קורה איתה, הם עסוקים מידי, אבא שלה תמיד בחו``ל, אמא שלה יותר מידי עסוקה בעבודה, אפשר להגיד שהיא עצמאית, וזה הקל עליה להיות חופשיה, אני כמובן, ניסיתי לשכנע אותה שתפסיק עם כל זה, שתחזור לחיים הרגילים שלה, אני באמת מאמינה שזה יכול לקרות, כל אחד יכול לחזור למוטב, אבל אני חייבת להודות שהייתי מאוד מבולבלת, כי מה זה המוטב הזה בכלל? חשבתי לעצמי, אני רואה כאן את שילה מולי, הילדה האמריקאית שגרה באשדוד, היא פוחדת, היא כועסת, היא אפילו בוכה לפעמים, ואחרי שהיא לוקחת את הסם, היא מאושרת, היא מרגישה גדולה, כאילו שכל העולם נמצא אצלה בידיים ואף אחד לא יכול להרוס לה. אני יודעת שמצבי הרוח הרעים שלה הם גם, בעצם, ההשפעה של הסם, אבל כשרואים את שילה, עם כל השמחה וההרגשה הטובה הזאת שיש לה כשהיא מסתממת, זה גורם לך לרצות להיות כמוה, זאת הרגשה מדבקת, מזמינה, אני מרגישה כאילו יש קול שלוחש לי ``מירית, בואי, תצטרפי לחוויה המדהימה הזאת, לא תצטערי, תראי את שילה, היא מאושרת``, אז אולי כבר עדיף את זה? אני חושבת, ושוב שוללת את הרעיון, איך אני בכלל מעיזה לחשוב על זה? התפקיד שלי הוא לעזור לשילה בדרך שלי ולהיות איתה, אבל לא להיגרר לזה בעצמי, ברור שבסוף היא תצא מזה, צריך רק קצת סבלנות. אז נכון, היא גונבת אופנועים מידי פעם ונוסעת בהם, וכן, היא גונבת כסף לפעמים, ובסדר, אז לפעמים היא שוכבת עם אנשים, שישלמו לה, היא צריכה להשיג את הכסף באיזו שהיא דרך, לא? די קשה לי עם זה, אבל אני יודעת שהיא מכורה כרגע, זה לא נורא, זה יעבור, רק צריך לחכות עד שהזמן יעשה את שלו. עברה חצי שנה, אני ושילה עדין חברות, אבל לא לעוד הרבה זמן. אולי הייתי צריכה לקרוא למשטרה כשהיא רק התחילה עם הגראס? אולי במקום להגיד לה כמה שזה רע, הייתי צריכה לצעוק עליה? אם הייתי עושה את זה, אולי המשטרה לא הייתה עוצרת אותה בכלל? ואם הייתי מפסיקה להגן עליה, אולי לפחות מישהו היה עוזר לה לצאת מזה עכשיו? ואולי, אם הייתי עושה את כל זה, היא לא הייתה שוכבת כאן גוססת על הרצפה? שטויות... שילה ידעה מה טוב, אני כבר יודעת מה טוב, אולי לקח לי קצת זמן להבין את זה. מה שבטוח, שילה עברה את זה, הזמן עשה את שלו, והחברות שלנו, גם היא נהרסה, על ידי המוות. בלי בעיות הייתי נשארת כאן בפינה של שילה ושלי, וממשיכה לחשוב את כל זה, אבל כרגע, אני ממש חייבת את האקסטזי שלי.