ההרגשה הזו...
מכירים את ההרגשה שאתם כל כך קרובים להשיג משהו אבל עדיין לא משיגים אותו?! חבר כינה את זה כ"גרוש ללירה"- רק גרוש אחד חסר בשביל להגיע ללירה הרצויה. ופתאום הלירה הזו הפכה להיות כחלק קטן ממה שאני צריך, התקווה הקטנה שהייתה לי להיות איתה נעלמה, הרצון קיים וגם הרגש אבל הכל מסובך... לא מצליח להכניס את עצמי לפוקוס, עוד מעט שנתיים במצב הזה, שנתיים מאוהב בה, והכל נע ונד. ביחד לא ביחד, אוהבת לא אוהבת... והיום היא אמרה לי שהיא אוהבת אותי יותר מאת ההוא, ההוא מהעבר, ההוא שאהבה כל כך הרבה זמן, שבגללו היא לא יכלה לאהוב אותי. זוג חברים שלי נפרדו. היא רצתה אותו שנה וחצי והוא?! לא רק שלא רצה, התייחס אליה כמו לזבל, זילזל בה, ירד עליה, ובסוף? התאהב בה. והיא זו שתמיד אמרה לי לא להתייאש, ואם היא הצליחה גם אני יכול, גם אני אשיג אותך. ועכשיו הם נפרדו, אחרי כמעט שנה ביחד, אחרי שנה של יומיום ביחד, כל רגע ביחד, הכל בניהם ניגמר, והוא לא ידע, הוא לא ידע שכבר הרבה זמן קיימים בליבה לבטים, שכבר כמעט שנה היא לא רוצה אותו כבר, כמעט מהיום הראשון שהם ביחד. היא אוהבת אבל יכולה לאהוב אחרים יותר, וכבר מחפשת כמעט שנה ריגושים במקום אחר. ומה איתי?! זהו התקווה נעלמה, זוכר כל חיוך של ביחד, כל פעם שאמרת שאת אוהבת הייתה לחלום, ועכשיו החלום קרב וכמעט למציאות, אבל בי אין תקווה, ורק קיימת ידיעה שה לא יהיה זה כמו שרציתי, שהחלום שכמעט מתגשם נמוג מעיניי אט אט... רוצה אותך, ולא יכול, ולא בגללך, בגללי, פעם ראשונה בחיים מבין את המשפט הזה, "אוהב, אבל זה לא זה", לא זה כי אני מפחד להיפגע, לא זה כי פוחד מקירבה, מהקירבה אליך, ומהקירבה לאנשים בכלל. לא שוכח אייך הוא פגע בי, איך אחי, הנשמה שלי, חלק ממני פגע בי, ולחשוב שגם ממך זה יכול לבוא?! אין לי כוח לשבירה נוספת. רק רוצה להעלם, להעלם מהעולם הזה, להעלם ממכם, מכולכם, ממני בעיקר... נזכר איך הייתי מאוהב בהיא שנה וחצי, שנה וחצי של בזבוז זמן, וביום שהתאהבתי בך היא רצתה אותי, ואני כבר לא הייתי שם בשבילה, הייתי כאן איתך. ולמה אני כל כך מבולבל ולא מבין כלום?! למה הכל נראה כל כך מעורפל פתאום?! ואלף סימני שאלה, ואלף שאלות, ואף לא תשובה אחת קטנה... ואוהב, וכואב, ולא מבין כלום, גם לא את עצמי, את הבנאדם שהבנתי הכי טוב... ובלב רק געגועים, געגועים לחבר ההוא שידע הכל עלי, על כל הרע והטוב, וגעגועים אליך, של פעם, למרות שעכשיו את יותר אוהבת ואיכפתית, ובעיקר געגועים לעצמי, לבנאדם שיודע אץ כל הסודות הכי כמוסים, את כל הרחשים הסודיים, והכל הוא שומר בפנים, מפחד לגלות, לא רוצה לגלות. ופוחד מעצמי,יודע מה יקרה לי בסוף ואיך זה יגמר, יודע מה יקרה לי, יודע הכל. ולא חושב פעמי, ולא חושב צעד קדימה, וכבר לא קיים בי הכוח הזה, החשק הזה, לא לנתח את החיים, ואל לפרש הכל. רק לשקוע לים של דכאונות וחוסר אונים, ולדעת ששוב אני כאן לבד עם עצמי, גם במערכה הזו, אבל הפעם מבחירה, בחירה לא מובנת והורסת מבפנים... בעיקר אותי, שכבר הרוס כמעט לגמרי...
מכירים את ההרגשה שאתם כל כך קרובים להשיג משהו אבל עדיין לא משיגים אותו?! חבר כינה את זה כ"גרוש ללירה"- רק גרוש אחד חסר בשביל להגיע ללירה הרצויה. ופתאום הלירה הזו הפכה להיות כחלק קטן ממה שאני צריך, התקווה הקטנה שהייתה לי להיות איתה נעלמה, הרצון קיים וגם הרגש אבל הכל מסובך... לא מצליח להכניס את עצמי לפוקוס, עוד מעט שנתיים במצב הזה, שנתיים מאוהב בה, והכל נע ונד. ביחד לא ביחד, אוהבת לא אוהבת... והיום היא אמרה לי שהיא אוהבת אותי יותר מאת ההוא, ההוא מהעבר, ההוא שאהבה כל כך הרבה זמן, שבגללו היא לא יכלה לאהוב אותי. זוג חברים שלי נפרדו. היא רצתה אותו שנה וחצי והוא?! לא רק שלא רצה, התייחס אליה כמו לזבל, זילזל בה, ירד עליה, ובסוף? התאהב בה. והיא זו שתמיד אמרה לי לא להתייאש, ואם היא הצליחה גם אני יכול, גם אני אשיג אותך. ועכשיו הם נפרדו, אחרי כמעט שנה ביחד, אחרי שנה של יומיום ביחד, כל רגע ביחד, הכל בניהם ניגמר, והוא לא ידע, הוא לא ידע שכבר הרבה זמן קיימים בליבה לבטים, שכבר כמעט שנה היא לא רוצה אותו כבר, כמעט מהיום הראשון שהם ביחד. היא אוהבת אבל יכולה לאהוב אחרים יותר, וכבר מחפשת כמעט שנה ריגושים במקום אחר. ומה איתי?! זהו התקווה נעלמה, זוכר כל חיוך של ביחד, כל פעם שאמרת שאת אוהבת הייתה לחלום, ועכשיו החלום קרב וכמעט למציאות, אבל בי אין תקווה, ורק קיימת ידיעה שה לא יהיה זה כמו שרציתי, שהחלום שכמעט מתגשם נמוג מעיניי אט אט... רוצה אותך, ולא יכול, ולא בגללך, בגללי, פעם ראשונה בחיים מבין את המשפט הזה, "אוהב, אבל זה לא זה", לא זה כי אני מפחד להיפגע, לא זה כי פוחד מקירבה, מהקירבה אליך, ומהקירבה לאנשים בכלל. לא שוכח אייך הוא פגע בי, איך אחי, הנשמה שלי, חלק ממני פגע בי, ולחשוב שגם ממך זה יכול לבוא?! אין לי כוח לשבירה נוספת. רק רוצה להעלם, להעלם מהעולם הזה, להעלם ממכם, מכולכם, ממני בעיקר... נזכר איך הייתי מאוהב בהיא שנה וחצי, שנה וחצי של בזבוז זמן, וביום שהתאהבתי בך היא רצתה אותי, ואני כבר לא הייתי שם בשבילה, הייתי כאן איתך. ולמה אני כל כך מבולבל ולא מבין כלום?! למה הכל נראה כל כך מעורפל פתאום?! ואלף סימני שאלה, ואלף שאלות, ואף לא תשובה אחת קטנה... ואוהב, וכואב, ולא מבין כלום, גם לא את עצמי, את הבנאדם שהבנתי הכי טוב... ובלב רק געגועים, געגועים לחבר ההוא שידע הכל עלי, על כל הרע והטוב, וגעגועים אליך, של פעם, למרות שעכשיו את יותר אוהבת ואיכפתית, ובעיקר געגועים לעצמי, לבנאדם שיודע אץ כל הסודות הכי כמוסים, את כל הרחשים הסודיים, והכל הוא שומר בפנים, מפחד לגלות, לא רוצה לגלות. ופוחד מעצמי,יודע מה יקרה לי בסוף ואיך זה יגמר, יודע מה יקרה לי, יודע הכל. ולא חושב פעמי, ולא חושב צעד קדימה, וכבר לא קיים בי הכוח הזה, החשק הזה, לא לנתח את החיים, ואל לפרש הכל. רק לשקוע לים של דכאונות וחוסר אונים, ולדעת ששוב אני כאן לבד עם עצמי, גם במערכה הזו, אבל הפעם מבחירה, בחירה לא מובנת והורסת מבפנים... בעיקר אותי, שכבר הרוס כמעט לגמרי...