ההרפתקה היא אשלייה – על המופתיות בספרי “ג’ינג’י” / רחלי רוטנר
לא מזמן שאלתי מהספרייה ארבעה ספרי פעוטות וספר אחד של “ג’ינג’י” מאת גלילה רון פדר עמית. הספרנית כנראה הניחה שיש לי שני ילדים, אבל האמת היא שה”ג’ינג’י” היה עבור עצמי: התחלתי לקרוא את ספרי הסדרה מחדש מאז שחידשתי את המנוי, באותה התלהבות שבה קראתי אותם בגיל שמונה, כמו שחוזרים לפעמים לקלאסיקת ילדות מוערכת עם בינת בגרות מחודשת. רק שהפעם זה לא פו הדוב הפילוסופי או מרי לנוקס המרגשת, אלא סתם אודי שחר, ילד רגיל בלי הרבה תהילה.
מקבץ ספרי “ג’ינג’י”
בקאנון ספרות הילדים בישראל, סדרת ספרי “ג’ינג’י” הושלכה איכשהו לקטגוריית הטראש המהנה. אנחנו מצטעפים לזכר יצירות מופת של דבורה עומר או לאה גולדברג, אבל על הזכרונות מאודי שחר מסתכלים בסלחנות. פוטרים אותם כספרי הרפתקאות מקושקשים עם איזו דנה פישמן שעושה צחוקים. לא קלאסיקה שחובה להנחיל לילדינו.
וזו טעות, כי סדרת “ג’ינג’י” היא פנינת ספרות בלתי מוערכת, שאני חוזרת אליה שוב ושוב גם היום כדי להתמוגג מחדש. מקור הטעות היא בסיווג הסדרה כ”ספרי הרפתקאות”, ז’אנר נחות מעולמות האניד בלייטון, שבו שוב ושוב חבורה של ילדים חמודים רודפים אחרי גנב בינלאומי אחרי שהם גומרים את הלימונדה שלהם. בידור זול לסרבני קריאה, אקשן מתומלל.
אבל “ג’ינג’י” היא, בעצם, ההיפך מסדרת הרפתקאות. היא סדרת אנטי-הרפתקאות. זה מובהר לנו כבר בכרך הראשון בסדרה, “ג’ינג’י, או: המרגל מדירת הגג”. אודי שחר מחליט שהשכן שלו הוא מרגל רוסי – מחליט מתוך שיעמום, כן? הוא לא קרא על זה בעיתון ואף מפקח משטרה לא גייס אותו למשימה – ומתחיל לעקוב אחריו, טווה סביבו פנטזיית ריגול שלמה, מלאה בפעולות נועזות. בסוף הספר מתברר שהשכן בכלל לא מרגל, הוא סתם שכן. כולם צוחקים על ג’ינג’י, והוא נאלץ להתנצל בפני מושא הריגול שלו על ההפרעה. סוף.
איזה מין ספר הרפתקאות מסתיים ככה? זה מפני שספרי “ג’ינג’י” הם לא באמת ספרי הרפתקאות, הם ספרים על ילדות. לא ילדות נועזת והירואית כמו אצל השביעיות והחמישיות של אניד בלייטון, לא ילדות מרגשת ותמימה כמו אצל פרנסס הודג’סון ברנט. ילדות מפוכחת, ריאליסטית, מאכזבת. ילדות של אגו, של ניצול חברי, של הונאה עצמית. ילדות בלי טיפת רומנטיקה, כמו שהיא באמת.
גם לי הייתה חבורה בילדותי, וגם אנחנו רצינו לצאת להרפתקאות. אבל אין הרבה הרפתקאות ברחוב בורגני בנתניה, אז נאלצנו לכפות את הדרמה על המציאות. כך עקבנו גם אנחנו אחרי אנשים תמימים (עדיין שמורה אצלי מחברת גדושה תיאורים משמימים של “אישה הולכת ברחוב, חולצה אדומה, משקפיים”, “איש עומד ליד עץ, מכנסיים קצרים, תיק”) והסתננו לזירות פשע מסוכנות (דירת שכנים שהושארה, לצערם, פתוחה והם מצאו את הסדין שלהם גזור לצורך ראיות). אבל בעיקר – סתם העברנו את הזמן בפעילויות “סודיות” אך בלתי קרימנליות. כי המטרה של חבורת הרפתקאות היא, בסופו של דבר, יצירת אוטונומיה ילדית בזעיר אנפין שתתן לנו אשליה שאנחנו אדונים לעצמנו, בעולם שבו המבוגרים מכתיבים לנו כל דקה בלו”ז. וב”ג’ינג’י” הסנטימנט הזה נחגג בצורה מבריקה.
קחו למשל את אחד הסיפורים האהובים עליי, “ג’ינג’י, או: מחנה אוהלים פרטי”. אחרי שג’ינג’י שומע מאחיו הגדול על קיומו של מחנה הצופים, הוא מתמלא קנאה ומיד מדמיין את החבורה שלו יוצאת לחוויית מחנה מסעירה משלה. בפנטזיה שלו, הם מבלים את הלילה ביער סבוך, מפגינים תושייה הישרדותית בטבע, מנצחים את החיים הבורגניים שעוטפים אותם מכל פינה. בפועל, כל מה שהוא מצליח לארגן – אחרי אודיסאה מפרכת שבעולם הילדים נקראת “לבקש רשות מההורים” – זה אוהל בחצר מתחת לבניין.
החבורה הנרגשת מתאספת באוהל בעשר בבוקר להרפתקת חייהם, רק כדי לגלות שאין הרבה מה לעשות ב”טבע” של חצר בניין במשך עשר שעות עד שעת השינה הרשמית באוהל. הם “מורחים” את הזמן יום שלם, מתים משעמום, זוללים חטיפים, עד שסוף-סוף מגיע הערב וג’ינג’י חוטף כאב בטן ומקיא בשיחים; אז ההורים שלו באים לקחת אותו וכל העסק מתפרק. כולם מבלים את הלילה בבית.
ואלה החיים, במלוא אכזריותם הילדית. היער הוא רק חצר. ההרפתקה היא אשלייה. הסיפור הפנימי שלך תמיד יופרע על ידי מבוגר משועמם שבא לקחת אותך הביתה. התיאור הזה כל כך מדויק, כל כך ריאליסטי, כל כך מצחיק ועצוב, והוא בועט לכל ספרי הילדים האחרים בתחת.
ולא רק ההרפתקאות הן אכזריות: גם הילדים הם אכזריים, ורחוקים מאוד מפטר וג’נט יפי הבלורית של בלייטון. אודי שחר, מנהיג החבורה וגיבור הספר, הוא ילד די מניאק. חשתי את זה כבר בקריאה ראשונה בילדות, אבל איששתי את זה בקריאה חוזרת בבגרות. הוא שיכור מהכוח שניתן לו כמפקד חבורת ילדים, ומנסה לתמרן אותם ללא הרף כדי לחזק את המעמד של עצמו. הדרך היחידה שלו לשמר את בועת הכוח הזאת היא להזין את החבורה בהרפתקאות בלתי פוסקות, ולכן הוא מחפש אותן בייאוש מכמיר לב כמעט.
כל שכן הוא מרגל, כל מכונית היא רכב מילוט של שודד – העיקר שהחברים יהיו עסוקים מכדי להתחיל לפקפק במעמדו. פה ושם נקלע לדרכו פשע אמיתי, אבל ברוב הפעמים מדובר בהרפתקה כפויה שהוגה ילד שמכור לתשומת לב ולשליטה. ואני לא אומרת את זה בקטע רע, כן? כל ילד מכור לתשומת לב ולשליטה. כולנו בילדותנו צמאנו לאהבה ולתשומת לב, שיידעו כולם שיש ילד אחד בעולם והוא אני. כולנו ראינו את הכאוס שהמבוגרים מטילים עלינו וחיפשנו מקום בטוח שבו אנחנו נוכל לשלוט בעניינים. אודי שחר לא שונה מאיך שאנחנו היינו כילדים – ההבדל הוא שבספרים שלו הרגשות הללו חשופים ועירומים, בלי עטיפה רומנטית של “ילדות קסומה”.
רחלי רוטנר (צילום: עפר חן)
ב”ג’ינג’י, או: החבורה של רואי”, למשל, ג’ינג’י מגלה שחבורת ילדים נוספת הקימה מחנה באמצע מטע התפוחים של הקיבוץ. שיגעון הגדלות שלו (“הרי כולם יודעים שהחבורה של ג’ינג’י שחר שולטת במטע התפוחים של הקיבוץ!”) סופג מהלומה קשה, והוא מיד מתמלא רגשי נחיתות – החבורה הזאת נראית הרבה יותר מגניבה משלו – ונחרד למחשבה שחבריו יגלו עניין במתחרים.
כדי להתמודד עם האיום החדש (האיום, הוא, כמובן, רק כלפיו, שהרי למה שיפריע לשאר בני החבורה שיש עוד חבורה בשכונה שמתעסקת בענייניה?) הוא מחליט לשלוח את מושיק להצטרף כסוכן כפול לחבורה היריבה ולגלות את סודותיה. אבל כשמושיק עושה כדבריו כחייל נאמן, ג’ינג’י חסר הביטחון שוכח מיד את מטרת המשימה, ומשכנע את עצמו שמושיק הצטרף לאויב באמת, ושבעצם תמיד שנא את ג’ינג’י ורק חיכה להזדמנות לעזוב אותו. הוא משתכנע שהנה, הוסרו המסכות, חבריו לא באמת אוהבים אותו, אין לו מה להציע להם, הוא סתם ילד מעאפן עם שיער בצבע מצחיק ולא הפלא הלאומי שעד לפני שני פרקים הוא היה משוכנע שהוא. מרגע זה הוא מתחיל להתנהג כמו עריץ דוחה, עוקץ כל ילד בחבורה שמעז לחלוק עליו, מתפרץ על חבריו ללא סיבה נראית לעין ומתקטנן איתם על שטויות:
המשך בתגובה
