חוויות המרצה
(חלק א')
איזה כיף זה לא סתם "חוויות של מארגן" זה חוויות של
המרצה. איזה כיף לי
(למי שלא עוקב עד עכשיו החוויות של מהפיקניקים מתחילים בכותרת "חוויות מארגן" ולא בכותרת החד-פעמית "חוויות המרצה". *המצלמה מתרחקת לאט לאט מסטארבאקס ורואים את סניף סטארבאקס אבן-גבירול נתלש מהאדמה עם טורנדו* אתם יודעים, אני מתגעגע לזה
לסטארבאקס, להתרוצציות, לגלח את הזקן פעמיים בחודש, לזרוק נצנצים עם אנשים תמימים, להדביק פאנטגרמים על דלתות של בתי-קפה. אומנם אני סנילי לחלוטין, אבל אני עדיין זוכר בדיוק מה היה לי בתיק שהגעתי למפגש הראשון. לא נשכח גם שבאותם צהריים (או שמא אלו היו הצהריים לפני כן?) הברקתי את הרצפה ומנהלת סטארבאקס אבן-גבירול התקשרה ושאלה אותי "אתם רוצים שנשמור לכם מאפיים טריים?", "מאפיים טריים? את יכולה לדייק בבקשה?" שאלתי, "יש לנו אפשרות לשמור לכם מאפיים טריים כמו לחמניות, סנדוויצ'ים וכאלו"... לא נפתח את השיחה הישנה הזאת הלאה, אבל זאת באותה נקודה בדיוק שהתחלתי בערך להבין למה נכנסתי אני "הבן של המאפיים הטריים". אז במשך עוד מעט שנה אני מתעסק עם "מאפיים טריים" למיניהם, החל ממיקומים, שלטים, אנשים, אי-מיילים, הודעות, אוכל ואין מספיק מקום לכתוב מה עוד. אז באופן טבעי שבאה האפשרות לעשות את ההרצאה הזאת החלטתי שאעשה אותה על הדבר שאולי הכי קשור - פאגאניות בארץ. התחבטתי עם הרעיון ימינה ושמאלה, למעלה ולמטה, לאלים ולשאול, עד שהגעתי לראשי פרקים. משם זה היה רק כמה חודשים פשוטים של להשיג משאר המרצים את הנושאים שלהם, לאשר אותם ולהכין עלון. אבל אני מאבד קשר-עין עם הנושא
מהיום ששלחתי את העלון לפורום (יום חמישי בחצות ככה) התחלתי לעבוד על ההרצאה באופן יותר רציני. עד אותו זמן הייתה לי כבר את ההרצאה כתובה, אבל לא אהבתי אותו, לא יודע למה אבל היא פשוט לא תפסה אותי. אז במשך השבוע האחרון הקדשתי את מירב הזמן הער שלי ללכתוב מחדש את ההרצאה. מה עוד שגם את החלק הראשון ("העשור האחרון") רציתי במקור לכתוב מהידע הכללי שלי, מה שיצא נוראי. אז התקשרתי לכל אחד מהגורמים הנ"ל וראיינתי אותו ואיפה שהיה צריך הבהרה גם ביקשתי ראיון עם מישהו שהיה בקורס. אז דיברתי עם רינה על הקורס שלה "דרך המכשפה" וראיינתי אותה כמישהי שהייתה ב"עץ רענן". דיברתי עם ירון זפרן על הקורס "עץ רענן" ועל הקורסים
"מאגיה לבנה" ועל
"מעגל אור ירח". דיברתי עם טרה על "הרוח הגדולה". דיברתי עם גרסיאלה רקל אייזנברג וולפיש על ישרא-וויקה. וגם עם הדר שהייתה בקורס של רינה. ולמי שתוהה כל הראיונות ישוחררו בעתיד הקרוב-רחוק ברגע שאסדר אותם יפה ואקבל אישור ממי שראויין. בקיצור, ישבתי שבוע על ההרצאה. נריץ קצת קדימה ונגיע ליום של ההרצאה, יום רביעי ה16 ליולי, בשעה ארבע. איזה כיף ואיזה שמחה, אני מוכן לצאת לדרך. אוספים את התיקים (תיק אחד למחשב הנייד ואחד לכל שאר הדברים) וממשיכים הלאה! בשעה חמש, יצאתי מהבית. בשעה חמש ושתי דקות הבנתי שאין לי מושג לאיפה אני הולך. בשעה חמש ושלוש דקות כבר הייתי בפלאפון עם אגד ודן. אם לקצר סיפור ארוך, המדינה הזאת מגוחכת. אני גר בראשון לציון, אמצע ראשון לציון, והם אומרים לי שהדרך היחידה להגיע זה בשלוש אוטובוסים נפרדים. למה? כי הקווים שנוסעים לשם ישירות לא פועלים. שאלתי אותם: זה חג? לא הם ענו, זה ערב-חג? לא, זה יום שבת? לא, שישי? לא, שביתה? לא, אז מה הבעיה לקחת את הקו שמוביל ישר לשם? "הוא לא פועל היום". כמובן, החג הקדוש של הקדוש "רביעי" שציווה על הפסקת הקווים הישירים מראשון לציון לגשר הירקון, איך לא ידעתי על זה. בסופו של דבר בטלפון אמרו לי שעדיף להגיע לתחנה מרכזית הישנה בראשון לציון. טוב, אז הולכים. והולכים. והולכים. ומגיעים. ועל חלון המודיעין רשום שהם פועלים רק עד חמש וחצי וזה כבר שש ועשרה. או קיי, נמאס לי. "שלום דקל מוניו? כמה עולה מונית מתחנה מרכזית הישנה ראשון לציון לגשר הירקון?", בוא נסכם שזה לא הייתה אופציה (אני לא סוחב איתי יותר מ200 ש"ח ורוב זה היה מושקע בבשר, תבינו בהמשך). אז מתקשרים ליוטבת המקסימה ושואלים עם אפשר להצטרף עליה ועל אלון. איזה חמודה, היא עונה כן ואני לוקח את הדרך הכי ארוכה שאני מכיר למקום שהיא אמורה לאסוף אותנו. למה? כי אני לא מכיר שום דרך אחרת, מסתבר שהיה רחוב צדדי של 20 מטר במקום העיקוף של החצי קילומטר שעשיתי. בסופו של דבר יצאנו, עם כי מעט באיחור ובדרכנו לפיקניק! חלק ב': ההרצאה עצמה.
