ההתאבדות של ניב
קראתי את מה שכתבת sad ו.. את יודעת. היה צריך להיות לי ברור שגם את ממועדון המעריצים. אני הייתי שפוטה של ניב. ביום שהיא התאבדה הרגשתי כאילו חברה ממש טובה שלי התאבדה. ובכלל לא הכרתי אותה. אהבתי את התוכניות שהיתה מגישה פעם בלילה. היה לה טעם מיוחד ותמיד הרגשתי שהיא מובילה אותי באיזשהו מסע. בהרבה לילות ארוכים וקשים היה הקול שלה מקור החום האנושי היחידי שחיבר אותי לעולם. מפלט מהבדידות. בשנתיים האחרונות לחייה היתה לה תוכנית בלתי נשכחת. שוס המאה "היפות והאמיצות". אחר הצהריים. אני הייתי מתמרנת את כל לוח הזמנים שלי שאוכל לשמוע אותה. שעה של צחוקים. הצחוקים הכי גדולים על החיים. צחוק בריא וציני ושחור ואמיתי. השעה הזו עזרה לי לחיות בלא מעט ימים קשים. אחר כך התוכנית עברה לבוקר. לא הייתי מתחילה לעבוד עד שהתוכנית נגמרה.. ביום שהיא התאבדה נכנסתי להלם. לא הכרתי את הרקע שלה. ומהדיבורים ברדיו הבנתי שיש פה עסק עם אחת רגישה מרגישה ועצובה לפעמים. אבל לא הדיכאון הזה. ולא הסתדר לי איך זו שהיתה מציחקה אותי כל כך הרבה בעצם חיה בגיהנום. ובכיתי בלי הפסקה. גם הלכתי ללוות אותה בדרכה האחרונה. כי פתאום הבנתי. וזו היתה מראה אכזרית. גם לעצמי. שהייתי בהתחלה של תהליך ההתעוררות שלי. לכל המסכות. לחיים עם חוץ ופנים. לכאוס הזה שבפנים. לעוצמת הכאב. ויש לי חברה שחיה בטירוף הזה. ויודעת שזה ענין של זמן. וזה לא אומץ. מסכימה. זה פשוט כאב כל כך גדול שאין מלים שיכולות לתאר אותו. ואז הפתרון של למות הוא פשוט מפתה. כן. פשוט מתאים. הגיוני. אני הייתי שם לאיזה תקופה. חושבת שכל מי שחווה שכול חשב על זה בצורה כזו או אחרת. וכל אחד עם המנגנונים הנפשיים שלו יצא משם בדרכו שלו. אבל מי שחווה את הכאב הזה של הנשמה. את הוואקום הנוראי. יודע שהוא בלתי נסבל. ומי שחייו הם כאלה. שהכאב הזה לא עוזב. לא הופך למשהו שאפשר לחיות איתו, מאוד ברור לי למה הוא בוחר למות. לא אומץ. זו הדרך שלו להיות.
קראתי את מה שכתבת sad ו.. את יודעת. היה צריך להיות לי ברור שגם את ממועדון המעריצים. אני הייתי שפוטה של ניב. ביום שהיא התאבדה הרגשתי כאילו חברה ממש טובה שלי התאבדה. ובכלל לא הכרתי אותה. אהבתי את התוכניות שהיתה מגישה פעם בלילה. היה לה טעם מיוחד ותמיד הרגשתי שהיא מובילה אותי באיזשהו מסע. בהרבה לילות ארוכים וקשים היה הקול שלה מקור החום האנושי היחידי שחיבר אותי לעולם. מפלט מהבדידות. בשנתיים האחרונות לחייה היתה לה תוכנית בלתי נשכחת. שוס המאה "היפות והאמיצות". אחר הצהריים. אני הייתי מתמרנת את כל לוח הזמנים שלי שאוכל לשמוע אותה. שעה של צחוקים. הצחוקים הכי גדולים על החיים. צחוק בריא וציני ושחור ואמיתי. השעה הזו עזרה לי לחיות בלא מעט ימים קשים. אחר כך התוכנית עברה לבוקר. לא הייתי מתחילה לעבוד עד שהתוכנית נגמרה.. ביום שהיא התאבדה נכנסתי להלם. לא הכרתי את הרקע שלה. ומהדיבורים ברדיו הבנתי שיש פה עסק עם אחת רגישה מרגישה ועצובה לפעמים. אבל לא הדיכאון הזה. ולא הסתדר לי איך זו שהיתה מציחקה אותי כל כך הרבה בעצם חיה בגיהנום. ובכיתי בלי הפסקה. גם הלכתי ללוות אותה בדרכה האחרונה. כי פתאום הבנתי. וזו היתה מראה אכזרית. גם לעצמי. שהייתי בהתחלה של תהליך ההתעוררות שלי. לכל המסכות. לחיים עם חוץ ופנים. לכאוס הזה שבפנים. לעוצמת הכאב. ויש לי חברה שחיה בטירוף הזה. ויודעת שזה ענין של זמן. וזה לא אומץ. מסכימה. זה פשוט כאב כל כך גדול שאין מלים שיכולות לתאר אותו. ואז הפתרון של למות הוא פשוט מפתה. כן. פשוט מתאים. הגיוני. אני הייתי שם לאיזה תקופה. חושבת שכל מי שחווה שכול חשב על זה בצורה כזו או אחרת. וכל אחד עם המנגנונים הנפשיים שלו יצא משם בדרכו שלו. אבל מי שחווה את הכאב הזה של הנשמה. את הוואקום הנוראי. יודע שהוא בלתי נסבל. ומי שחייו הם כאלה. שהכאב הזה לא עוזב. לא הופך למשהו שאפשר לחיות איתו, מאוד ברור לי למה הוא בוחר למות. לא אומץ. זו הדרך שלו להיות.
