הוא לא התלבט כל כך בהחלטה על היציאה למלחמה
ב-12 ביולי, בתוך זמן קצר מאד (שעות מעטות) אולמרט השתכנע מדבריו של מרשל-התעופה שהיה אז רמטכ"ל (אחרי שזה נתן את הוראות-המכירה של מניותיו בבנק) וקיבלת את המלצתו להוציא את צה"ל ואת עם-ישראל למלחמת-איוולת. החלטה חפוזה וללא תכנון וחשיבה אסטרטגיים (כדברי ועדת וינוגרד בסיכומיה) נתקבלה אצל אולמרט בו ביום. ההחלטה להחזיר את השבויים במשא ומתן ותמורת "מחירים" "התלבטה" והתמהמהה אצלו במשך שנתיים. נו ! כאשר החליט על המלחמה הוא נחשב טירון שירש בלי כוונה את המצביא המיתולוגי שרון. הוא היה צריך להוכיח את עצמו, שאיננו "שווה" פחות. בשנתיים הבאות הוא פשוט חיכה להזדמנות שהכרזה על החזרת השבויים הביתה תיתן לו את ה"דיווידנדים" הפוליטיים והאישיים כדי "לאזן" את מצבו הביש בדעת הקהל ("אני יודע, אני ראש-ממשלה לא פופולארי"!). לא רק התלבטות היתה זאת, אלא בעיקר חישובים "מה יצא לי מזה". כאשר מולו התייצב יריב פוליטי מעוטר ובעל נסיון ואולי כריזמה צבאית כמו אהוד ברק, הבין אולמרט שעליו למהר ולהניע את עגלת-המו"מ ולהפיק ממנה את המיטב, שיגרום "לעם" להכיר גם ביכולותיו המנהיגותיות, כישוריו כ"מבין בענייני בטחון", ובאחריותו הממלכתית, מול כל ה"לכלוכים, והמחדלים שייחסו ומייחסים לו. זהו כל סיפור ההתלבטויות, רבותיי. יש חולק ?
