הוא בועט את נוכחותו בי
אוטוטו שבוע 31. ומתה מפחד, שיקרה משהו ברגע האחרון, אפילו בחדר הלידה עצמו.
והוא, הבולבולון הקטן שבתוכי, כאילו לא נותן לי להתעלם מנוכחותו:
בכל רגע שאני נחה, ויש כאלה הרבה (עובדת בישיבה), הוא בועט ומתנועע, הרבה יותר מ2 הבנות שלי, כשהיו לי בבטן.
הוא קופץ, וזז ומסתובב לו שם, לפעמים בשקט, בתנועות עדינות, ולעיתים בתנועות כל כך חדות, שנראה לי שכל העולם רואה.
הוא כל כך נוכח בתוכי, שכשרק מניחה את היד על הבטן, וכבר 2-3 שניות אחר כך, הוא כבר מגיע אליה.
ואני כבר לא מדברת על ארוחות ודברי מתיקה.
ובכל זאת, חוששת להקשר. לפתח רגשות חיבה. להרגיש משהו. אבל כאילו הוא אומר לי- הלו, אין לך ברירה. אני פה. בועט וקיים. תתמודדי. הבעיה אצלך.
ועדיין, חוששת שמשהו יקרה בחדר הלידה עצמו. או בדרך לשם. עוד 10 שבועות א-ר-ו-כ-י-ם. עוד שבוע יש לי הערכת משקל, כי הוא גם גדול, ואולי יש חשד לסכרת סמויה. מקווה שלא אצטרך לעבור את בדיקת ה100, לאחר שבדיקת ה50 יצאה תקינה.
הוא בועט וזז כשאני נחה, וכשאני רוצה לישון, וכשאני מתעוררת ולעיתים אפילו כשאני הולכת ברחוב. כל הזמן כמעט הוא שם.
ועדיין.
מה עושים?
אוטוטו שבוע 31. ומתה מפחד, שיקרה משהו ברגע האחרון, אפילו בחדר הלידה עצמו.
והוא, הבולבולון הקטן שבתוכי, כאילו לא נותן לי להתעלם מנוכחותו:
בכל רגע שאני נחה, ויש כאלה הרבה (עובדת בישיבה), הוא בועט ומתנועע, הרבה יותר מ2 הבנות שלי, כשהיו לי בבטן.
הוא קופץ, וזז ומסתובב לו שם, לפעמים בשקט, בתנועות עדינות, ולעיתים בתנועות כל כך חדות, שנראה לי שכל העולם רואה.
הוא כל כך נוכח בתוכי, שכשרק מניחה את היד על הבטן, וכבר 2-3 שניות אחר כך, הוא כבר מגיע אליה.
ואני כבר לא מדברת על ארוחות ודברי מתיקה.
ובכל זאת, חוששת להקשר. לפתח רגשות חיבה. להרגיש משהו. אבל כאילו הוא אומר לי- הלו, אין לך ברירה. אני פה. בועט וקיים. תתמודדי. הבעיה אצלך.
ועדיין, חוששת שמשהו יקרה בחדר הלידה עצמו. או בדרך לשם. עוד 10 שבועות א-ר-ו-כ-י-ם. עוד שבוע יש לי הערכת משקל, כי הוא גם גדול, ואולי יש חשד לסכרת סמויה. מקווה שלא אצטרך לעבור את בדיקת ה100, לאחר שבדיקת ה50 יצאה תקינה.
הוא בועט וזז כשאני נחה, וכשאני רוצה לישון, וכשאני מתעוררת ולעיתים אפילו כשאני הולכת ברחוב. כל הזמן כמעט הוא שם.
ועדיין.
מה עושים?
