הוא מסתכל בה, פונץ´

[עמי]

הוא מסתכל בה, פונץ´

"הוא מסתכל בה כל הזמן" סינגל אחרון של פונץ´ שניה לפני צאת האלבום., יום חמישי מכירה מוקדמת בהופעה, יום שישי בחנויות, שיר שגרסתו הראשונה והפחות מוצלחת, הופיעה במקור ב"הצוללת". פונץ´ הוציאה את השיר מההוצאה המחודשת של "נדמה שישוב" וחידשה את השיר בדיסק החדש, "דנה ראתה עבמ". בביצוע המעודכן, יש קולות רקע סוחפים סטייל בלוז של דנה קפח, יעל בקר ורונה תוויאור ועוגב קסום של בועז כהן. את המילים שינה בבליקי בצורה שאני מאמין שיש בה אמירה לגבי ההכרה שרחקה מפונץ´ עד היום. "אף פעם" - כשלון לקבל הכרה. אף פעם לא נהיה גדולים או מצליחים, ככה הם הרגישו ב-92´. לא במקרה יש ב"הצוללת" המון שירי לוזרים: "השטח העצוב", "הקומוניסט", גם "נער" והבחור ב"האיש עם המכתב" הוא כזה. "עכשיו" – הזמן שלנו. ההכרה. אפילו, אם תרצה השם, ההצלחה. הקהל החדש מגלה אותנו. זה זמן פונץ´. כל הזמן. הדיסק מלא באופטימיות מהולה בעצב. "מחר השמש תזרח", "בואי נתנשק" והחתונה ב"היום שנמשך לנצח" ועכשיו לשיר בשתי הגרסאות ופרשנות יומרנית : המילים בגרסת "הצוללת": הוא מסתכל בה כל הזמן. אההההה! ומספר לה שאף פעם. אההההה! את תלכי לבית ספר תיישרי את החולצה ונשאר לך על הסוודר. אההההה! ושקר יכול לגרום למשהו יפה מחפש דף נייר ומתמוטט ועכשיו היא ניגשת אליו. המילים בגרסת "דנה ראתה עבמ" הוא מסתכל בה כל הזמן ומספר לה שעכשיו. את תלכי לבית הספר תיישרי את החולצה ונשאר לך על הסוודר אההההה הוא מסתכל בה כל הזמן ומספר לה שעכשיו. עכשיו. ושקר יכול לגרום למשהו יפה אבל אנ´לא מתמודד עם השקר הזה ועכשיו היא ניגשת אליו ואומרת טודודודם הוא מסתכל בה כל הזמן ומספר לה שעכשיו. שימו לב איך האמירה בשיר נשארת מסתורית. המשפט נקטע באמצע, אבל בבליקי שם נקודה. "ומספר לה שאף פעם/ עכשיו." עכשיו תנחשו. מוטיב בית הספר והנעורים קיים בכל השירים של פונץ´ גם בהכי מאוחרים ("סוף שנת הלימודים/ שנת הלימודים נגמרה", ווקמן, שיר 8 בחדש) ולכן לדעתי שוב מדובר על איבוד הבתולים. מספר לה שאף פעם. נקודה. דמיינו איתי : בוקר שקט קריר וחורפי. לא הלכתָ לבית הספר. יש לך שעה חופשית או שהברזת. החברה שלך באה אלייך הביתה. אתם מדברים על כל מיני דברים. מדברים גם על סקס. אתה מספר לה שלמרות הפוזה, אף פעם לא עשית את זה. היא מתרגשת, אוהבת, אתם נוגעים. אתם שוכבים. ואז אתה נשאר במיטה, נפעם מהחוויה. היא חייבת ללכת ללימודים. ילדה טובה. "את תלכי לבית הספר/ תיישרי את החולצה / ונשאר לך על הסוודר". יפה, נכון ? כן ולא. היה כאן שקר. היא לא באמת הראשונה שלך. אבל השקר הזה גרם למשהו יפה. מאוהב מאד, אתה רץ למצוא דף נייר ולכתוב. לפרק את החוויה החד פעמית, אם כי לא הראשונה, על הנייר. מדובר בכלל בתיאור מאד יפה של הצורך ביצירה. קרה משהו מיוחד, הופעל טריגר, אני חייב לכתוב את זה. עכשיו. ובגרסה החדשה הוא מספר לה "שעכשיו". מה עכשיו ? במקום למכור לה שקר. הוא פשוט רוצה אותה. והוא לא משחק. הוא אומר נקי. הוא כותב את העלילה של החיים שלו והוא רוצה עכשיו. ולמה ? כי "אנ´לא מתמודד עם השקר הזה". עדיין המסתורין נשאר. היא ניגשת אליו ואנחנו שוב לא שומעים מה היא אומרת לו, אבל לפי הטון של ה"טודודודם" היא לוחשת לו משהו בחיוך. ממתיקה סוד. הסודות המתוקים של פונץ´ כבר בחנויות.

 

[עמי]

ופונץ´ בהופעה אתמול

פונץ´ 2002 חמישי בערב. תמונע בבליקי עולה, ניגש לקלידים. שקט שקט מתחיל שיר הנושא של "דנה ראתה עבמ". בבליקי מלטף את הקלידים ונותן את שיר התפילה הזה ואתה לא יודע את נפשך. "אנחנו הולכים עכשיו לראות את השמיים נפתחים וירח בוער והאדמה מתנדנדת מתנדנדת לאור הלילה החיוור" שנתיים אני מחכה לשמוע את השיר הזה לייב. השערות בידיים עמדו לי. בבליקי מתרגש, בועז כהן, הקלידן, מאחוריו, בשיר הזה רק בקולות רקע, גם מתרגש, ואני, אני עולה על גדותיי. מה אפשר לומר על רגע כזה. אתה כמעט רואה מלאכים מרחפים סביב. חוויה דתית. לא פחות. "בואי נתנשק" ממשיך את "ג´ורג´י" המתגעגע והאוהב. "אהבה שולטת" קורא בבליקי וממשיך, ל"דם" הידוע כ"ציניות הו, ציניות" מ"הצוללת". הביצוע של "הוא מסתכל בה כל הזמן" מלהיב כמו בדיסק ויותר. מ"אלבום המצעדים", דיסק הסולו שלו, הוא נותן ביצוע סוער ל"שיר למדינות שבדרך", בסוף ההופעה הוא נכנע ומגיש גם את "יש לך מקום" שהופך למיני שירה בציבור. "ווקמן" המטריף שולח את שאולי לסחוט מהגיטרה שלו את כל ההתלהבות שאפשר. השיר הזה, התמצית של פונץ´ החדשה מקבל ביצוע אנרגטי ביותר. הדרמה של ליאור הנופל במדרגות ואמא שלו, המודאגת, הופך על הבמה למפגן הכושר הכי כובש של בבליקי את שאולי. "המנון לשמעון", הפיוט המרגש שכתבו פונץ´ לשמעון פרס מוגש עם יוסי באקוסטית. קולות הרקע פחות בעלי נוכחות מאשר באלבום. "מקהלת האהבה", ששרה בדיסק בשיר הזה, איננה וגם על התופים התבצע חילוף, זמני, כך הבנתי. זה כנראה המקום לציין כמה חסרה לנו נוכחותו הדומיננטית והמשמעותית של מתופף פונץ´ הקבוע, שלומי רוזנבלום. רוזנבלום עבור פונץ´ הוא הרבה יותר ממתופף, ועבור יוסי הוא ללא ספק מזריק האנרגיה, הפלפל שהופך אותו לחיית רוקנרול אמיתית. שלומי רוזנבלום, חשבתי בדרכי הביתה, עם קסטה של ג´וי דיביז´ן בהופעה בטייפ, הוא כמו סטפן מוריס, המתופף האימתני של איאן קרטיס. מכה חזק, עיקש, עוצמתי, כמו מכונה. ככה התופים של פונץ´ צריכים להישמע. ככה השילוב האנרגטי שאולי-רוזנבלום-בבליקי הופך אותם מפופ מתוק לרוק בועט, מפגיז, לא מרפה. לא קיבלנו את "דורי" ולא את "השלום יגיע" שלא לדבר על השירים בדיסק החדש ששלום גד הוא הסולן בהם. ויש שוב טעם של עוד. עוד הופעה, עוד שירים, עוד דיסק, עודץ גלגל את התחנות, בבליקי גלגל אותן עוד פעם אחת בשבילי.