טוויגי
בסדר. הוא ניפץ. גם לי ניפצו בעבר.
 
ההבדל בינינו לבין העז הוא, שאנחנו יצורים תבוניים, שחיים לא רק בהווה
אלא יודעים שיש גם עתיד.
 
ואת העתיד הזה אנחנו ניצור לעצמנו כי אף אחד לא ייצור אותו בשבילנו
וילך להביא את החמור, וככל הנראה החמור גם לא יגיע לבד.
 
אז אפשר לצום קצת - תכף כיפור - ואפשר להתאבל הרבה. אבל כל הזמן
מתוך ידיעה שזה מצב זמני. וגם אם ייקח שנה, שנתיים, בעוד שלושה
חודשים זה יכאב פחות מהיום. כי ככה זה בני אדם.
 
מניסיוני, חייבים לדבר. יש גם תהליך ברור, אבל הוא לא חובה אם הוא לא מתאים לך.
בד"כ מעגל התמיכה הראשון הוא המשפחה הקרובה והחברים הקרובים.
שני - אנשי מקצוע.
שלישי - אנשים במצבך שאת מגלה ומוצאת אותם בדרך.
 
אבל אם קשה לך לדבר עם משפחה וחברים - דברי עם זר גמור. כלשהו. גם הפורום הזה
הוא אופציה, וגם אנשי מקצוע.
 
נכון שאת סובלת, אבל את סובלת עם תכלית. התכלית היא להיות במקום פחות סובל, והרבה יותר בריא ככל שעובר הזמן. את זה תזכרי. בהצלחה רבה.