הוא

[m e r e]

הוא

מתערבב באושר שלי. זה כמו ש, אני לא יכולה באמת לשמוח כשככה, אני לא יכולה באמת לגדול, כשככה. מחלות נפש זה חרא של דבר. זה כמו לעמוד מול קיר, זה כמו לדפוק את הראש בקיר ואף אחד לא שומע, אף אחד לא שם, ואני לא יכולה אפילו להתחיל להבין את סוג המחשבות שעוברות לו בראש, כי אין בזה הגיון הרי, כמה שאני אקרא על זה אני לא באמת אצליח להבין איך זה מרגיש, כשחושבים שיש פצצות בשעונים ואנשים עוקבים אחריך ברחוב. יש משהו כל כך טראגי בחיים שלו, כל כך טראגי, לראות את כל הכישרון הזה מתבזבז, איך אנשים נדפקים ככה, איך זה קורה, הוא גדול ממני בכל כך הרבה, זה לא נראה לי הגיוני שהוא כזה לא מתפקד, שמשהו נשבר כל כך בחיים שלו, שאחותו הקטנה יודעת איך לחיות הרבה יותר ממה שהוא ידע אי פעם. זה לא פייר. והאמפטיה הזאת, זה קל מרחוק. זה קל כשאני לא קרובה, כשאני שם אני לא מסוגלת, הוא מדי פוגע אפילו בשביל זה, אני רוצה המון טוב בשבילו אבל גם לא לראות אותו יותר, השיגעון הזה קשה מדי, אני לוקחת אותו למקומות לא טובים בתוכי, (אני לא יכולה לרפא. לא את אף אחד מאיתנו.) (חשוף לי. אבל בכל זאת.)

 

[דוVשה]

I'm sorry

זה נשמע ממש כואב, מה שכתבת. ויחד עם זאת, מחלות נפש, דפוקות ככל שהיו, ניתנות לטיפול [לפחות ברובן].

 

[ירגזי כחול]

.......

..... (זה לא נכון, שאת לא. את יודעת, זה כאילו שהרבה מאיתנו רוצה לרפא אחרים כדי.. את עצמנו, וזה שזה נראה ככ קשה זה לא אומר שזה ככה. וזה שאת מי שהכי היינו רוצים זה הכי הכי קשה, זה ממש ממש לא אומר שאנחנו לא יכולים, אף אחד. אולי בגלל שזה ככ קרוב, שאנחנו ככ רוצים, שזה ככ מסובך לנו. אולי למישהו אחר זה פחות, ואולי את תוכלי לרפא מישהו אחר. ואולי יש דברים שהם קצת גדולים עלינו וזה לא אומר שאי אפשר כלום, לא שחור ולבן ככה...) ואני חושבת שמפליא לפעמים כמה רחוק זה וכמה קרוב, את יודעת, כל המחשבות האלה. אני חושבת על אנשים שהכרתי שאני תוהה לפעמים מה הם חושבים לעצמם, שאני תוהה לפעמים אילו מן מחשבות חולפות להם בראש, אחרי שמעשים כאלו ואחרים לפעמים מותירים אותי, המומה לגמרי.. ואין להם שום אבחנה כזו או אחרת... ואני בעיקר חושבת שצריך לשמור על מה שאנחנו יכולים, על מה שיש לנו, אני חושבת שאת מה שאנחנו כן יכולים, אז צריך, וחשוב ללמוד לעשות את ההפרדה. אני מקוה שאני לא יוצאת מטיפה, כי זה הכי לא מהמקום הזה, זה מהמקום ההפוך בערך. מצטערת.