Take a sad song
New member
הודעה חדשה.
את התנועה הכרתי בעודי ילדה קטנה ותמימה. הייתי רואה את בוגרי הסניף של פעם, לבושים בחאקי ובחיוכים[גם אם לא ניתן באמת ללבוש אותם], צועדים אל עבר הסניף וכבר חיכיתי לרגע שאגדל ואצטרף לשם. כעבור כמה שנים הגעתי לגיל המתאים, סוף-כלסוף. הצטרפתי לתנועה והסניף שימש לי כבית שני- מקום שתמיד יכולתי לבוא אליו, לראות אנשים שאני אוהבת, לעבור פעולות וכו'. כשהייתי בסניף הרגשתי חלק ממשהו גדול, ממשהו שיש לו כוח, חוזק ויכולת. אולי זו הייתה ההרגשה של ה"ביחד", שהשינוי אצלנו בידיים. ואולי זו הייתה עוד תחושה של ילדה קטנה ותמימה, אבל ההרגשה הייתה נהדרת באותה התקופה. כל המדריכים שלי מכל השנים בהן הייתי חניכה בסניף תמיד היו בשבילי כדמויות הראויות להערכה. בתור ילדה קטנה ראיתי את המדריכים דרך עיניים אחרות לחלוטין, הבטתי בהם בהערצה מסויימת. הרבה מהמדריכים שהיו לי השאירו בי חותם, עיצבו אותי במקצת ונתנו לי המון. המכבי היה בשבילי כמו משפחה ענקית, מלאה בהאהבה, בשמחה, ברצון לתת. היה לי הכי טוב. וככה בעצם הגעתי לקורס המדריכים- מלאה באהבה ובגאווה, וכמובן בהתרגשות אדירה. אין ספק שזו הייתה החוויה הכי משמעותית שעברתי עד אז בתנועה. הכרתי אנשים שעם הזמן הפכו לחברים טובים שלי, למדתי דברים חדשים, טעיתי,צחקתי,בכיתי,שמחתי,כאבתי. ותמיד היה שם איתי מישהו שחיבק אותי בכל המצבים האלו. אחרי כל זה, התמלתי בהרגשה של לתת. עד היום קיבלתי מהתנועה הרים על גבי הרים, ולמרות שידעתי שאין כל סיכוי בעולם שאני אצליח לתת באותה רמה שקיבלתי- ידעתי שזה המעט שאני יכולה לעשות..רק לנסות. וככה התחלתי את השנה הראשונה שלי בתור בוגרת, מלאת מוטיבציה. אני לא יודעת מתי בדיוק זה קרה, שהכל התפוגג. הכל התפרק לי, כל מה שסיפרתי למעלה פשוט נעלם. המעבר מחניכה לבוגרת הייתה בשבילי נקודת מפנה משמעותית ביחס סלי לתנועה. פתאום כל ההילה שיצרתי סביב התנועה נעלמה. הכל נראה לי כמו הצגה גדולה. שאנחנו לא פה בשביל לחנך באמת, אנחנו פה בשביל להגיד שהיינו, בשביל להרגיש שאנחנו עושים משהו עם עצמנו- גם אם בפועל זה לא ככה. ראיתי הרהב אנשים שעומדים כביכול בראש התנועה, שמחשיבים את עצמם כחשובים. והם נואמים יפה ועושים רושם של אחריות ורצינות אבל בעצם הכל זיוף. כמובן שיש כאלו שנמצאים שם כי הם מאמינים בחינוך הבלתי-פורמלי הזה, אבל לצערי הרבה מספר האנשים הזה רק הולך וקטן. והתנועה שכל הזמן הייתה איתי בכל מקום-איננה. שיחררתי את האחיזה הזאת אחרי כ"כ הרבה שנים, כמו שהבלונדה אמרה. התבגרתי?השתניתי? אין לי תשובות לזה. כשראיתי את הפורום הזה פה ברשימות של תפוז, הייתה לי צביטה חזקה בלב. [לא כואבת- רק חזקה.] אז אחרי 6 שנים בתור חניכה, ובקושי שנה וחצי בתור בוגרת, מה שנותר לי להגיד זה שלום נעורים ולהתראות לאהבה הכי גדולה שהייתה לי בחיים. (תודה למי שהגיע עד כאן, אני מאמינה שזה היה מייגע.)
את התנועה הכרתי בעודי ילדה קטנה ותמימה. הייתי רואה את בוגרי הסניף של פעם, לבושים בחאקי ובחיוכים[גם אם לא ניתן באמת ללבוש אותם], צועדים אל עבר הסניף וכבר חיכיתי לרגע שאגדל ואצטרף לשם. כעבור כמה שנים הגעתי לגיל המתאים, סוף-כלסוף. הצטרפתי לתנועה והסניף שימש לי כבית שני- מקום שתמיד יכולתי לבוא אליו, לראות אנשים שאני אוהבת, לעבור פעולות וכו'. כשהייתי בסניף הרגשתי חלק ממשהו גדול, ממשהו שיש לו כוח, חוזק ויכולת. אולי זו הייתה ההרגשה של ה"ביחד", שהשינוי אצלנו בידיים. ואולי זו הייתה עוד תחושה של ילדה קטנה ותמימה, אבל ההרגשה הייתה נהדרת באותה התקופה. כל המדריכים שלי מכל השנים בהן הייתי חניכה בסניף תמיד היו בשבילי כדמויות הראויות להערכה. בתור ילדה קטנה ראיתי את המדריכים דרך עיניים אחרות לחלוטין, הבטתי בהם בהערצה מסויימת. הרבה מהמדריכים שהיו לי השאירו בי חותם, עיצבו אותי במקצת ונתנו לי המון. המכבי היה בשבילי כמו משפחה ענקית, מלאה בהאהבה, בשמחה, ברצון לתת. היה לי הכי טוב. וככה בעצם הגעתי לקורס המדריכים- מלאה באהבה ובגאווה, וכמובן בהתרגשות אדירה. אין ספק שזו הייתה החוויה הכי משמעותית שעברתי עד אז בתנועה. הכרתי אנשים שעם הזמן הפכו לחברים טובים שלי, למדתי דברים חדשים, טעיתי,צחקתי,בכיתי,שמחתי,כאבתי. ותמיד היה שם איתי מישהו שחיבק אותי בכל המצבים האלו. אחרי כל זה, התמלתי בהרגשה של לתת. עד היום קיבלתי מהתנועה הרים על גבי הרים, ולמרות שידעתי שאין כל סיכוי בעולם שאני אצליח לתת באותה רמה שקיבלתי- ידעתי שזה המעט שאני יכולה לעשות..רק לנסות. וככה התחלתי את השנה הראשונה שלי בתור בוגרת, מלאת מוטיבציה. אני לא יודעת מתי בדיוק זה קרה, שהכל התפוגג. הכל התפרק לי, כל מה שסיפרתי למעלה פשוט נעלם. המעבר מחניכה לבוגרת הייתה בשבילי נקודת מפנה משמעותית ביחס סלי לתנועה. פתאום כל ההילה שיצרתי סביב התנועה נעלמה. הכל נראה לי כמו הצגה גדולה. שאנחנו לא פה בשביל לחנך באמת, אנחנו פה בשביל להגיד שהיינו, בשביל להרגיש שאנחנו עושים משהו עם עצמנו- גם אם בפועל זה לא ככה. ראיתי הרהב אנשים שעומדים כביכול בראש התנועה, שמחשיבים את עצמם כחשובים. והם נואמים יפה ועושים רושם של אחריות ורצינות אבל בעצם הכל זיוף. כמובן שיש כאלו שנמצאים שם כי הם מאמינים בחינוך הבלתי-פורמלי הזה, אבל לצערי הרבה מספר האנשים הזה רק הולך וקטן. והתנועה שכל הזמן הייתה איתי בכל מקום-איננה. שיחררתי את האחיזה הזאת אחרי כ"כ הרבה שנים, כמו שהבלונדה אמרה. התבגרתי?השתניתי? אין לי תשובות לזה. כשראיתי את הפורום הזה פה ברשימות של תפוז, הייתה לי צביטה חזקה בלב. [לא כואבת- רק חזקה.] אז אחרי 6 שנים בתור חניכה, ובקושי שנה וחצי בתור בוגרת, מה שנותר לי להגיד זה שלום נעורים ולהתראות לאהבה הכי גדולה שהייתה לי בחיים. (תודה למי שהגיע עד כאן, אני מאמינה שזה היה מייגע.)
