הודעה של אמא שלי:
(היא מכתיבה, ואני מתקתקת) בלידה השלישית, אחרי שני בנים, הרופא אמר לי :'מזל טוב, נולדה לך בת'. הייתי המאושרת באדם. לאחר מכן הוא אמר לאחות- 'תזעיקי רופא ילדים לחדר לידה'. נבהלתי מאוד. שאלתי אותו מה קרה, 'למה לספר לך, תראי בעצמך'. הוא הראה לי תינוקת עם פנים מקסימות, ושתי כפות רגליים מעוותות לגמרי. נפלטה מפי אנחה כאב שלא ניתנת לתיאור. הרופא אמר לי:'בתור אישה דתית, את צריכה להודות לקב"ה שזה קרה ברגליים ולא בראש'. הבנתי שהוא צודק, אבל היה לי קשה להשלים עם זה. לא הכרתי אף מקרה כזה, ולא היה במי להתייעץ. הרופא-'זה מקרה מאוד קשה, אך יש לזה טיפולים בימנו. אני אדאג לתת לבת שלך את האורטופד הכי טוב בארץ. הטיפול אורך שנים ומצריך עבודה קשה ומסורה, אך בסוף תראי שהיא תהיה בסדר. הייתי בדיכאון, ולא רציתי לדבר עם אף אחד. הרופא בא לבקר אותי פעמים רבות במשך שהותי בית החולים, וניסה לעודד אותי. האחיות סיפרו לי שבכל דקה פנויה הלך לבקר את התינוקת. היחס הטוב שלו עודד אותי מעט. כל פעם כשהביאו לי את התינוקת להנקה ב-24 שעות הראשונות, ליטפתי את כפות הרגליים המיניאטוריות (והמעוותות). כפות רגליים כשל בובה. יום לאחר הלידה הלכתי עם התינוקת לוטופד הטוב ביותר שהיה בביתה החולים (פרופ' פוגרונד). הוא סובב את כפות הרגליים וקיבע אותן בגבס. מזמן המניפולציה הזאת, הזעקות של בתי הגיעו עד לב השמיים. לבי נקרע, בכיתי יחד איתה. כעבור מספר שעות שמתי לב, כי קצות כפות הרגליים שביצבצו מהגבס כחולות. האחיות הזעיקו מיד את האורטופד, והוא שינה מעט את הגבס. שימו לב שבזמן ששמים את הגבס, לא יעשו אותו הדוק מדי. במשך תשעה חודשים היא היתה עם גבס, שהוחלף כל שבוע. בכל פעם הורדתי את הגבס באמבטיית מים פושרים בבית, כדי להמנע מהמסור בבית החולים. באחד הביקורים אצל הרופא שאלתי אותו, האם בתי תוכל ללכת ככל הילדים. הוא אמר שלא בטוח, ויש סיכוי שהיא תצטרך כסא גלגלים (עקב חומרת הקלאב-פוט). פרצתי בבכי, העדפתי לא לשמוע אמת כל כך מכאיבה. בגיל ארבעה חודשים החליט הרופא לנתח את שתי הכפות בבת אחת להארכת גיד. (בזמנו הניתוח ארך כ-8 שעות). בנוסף היא נשלחה לצילום אגן, לגילוי נקע. תופעה זו נפוצה בקרב ילדים עם ק"פ, למרות שלא נראו סימנים חיצוניים לכך. ואכן, גם לה התגלה נקע. בנוסף לגבס, הא טופלה גם ב'רצועות פבליט'. הלכתי להתייעץ לגבי הניתוח עם רופאים נוספים, פרופ' הלפרין מ'אסף הרופא' ופרופ' מייקין מהדסה עין כרם. הם יעצו לי לא לנתח, מפני שבמרוצת השנים יצטרכו לחזור על הניתוח מספר פעמים. בגיל תשעה חודשים הגבסים הוסרו סופית, והבת התחילה להיות יום ולילה עם מכשיר דניס-בראון. מרגע שהוסרו הגבסים ועד גיל 12 עשיתי לה פיזיוטרפיה (מספר פעמים ביום) שהאורטופד לימד אותי, בעיקר תרגילי מתיחות. לא פעם כשבתי התחילה לבכות מכאב המתיחות, בכיתי איתה, אך לא הפסקתי עם התרגילים. אחרי הדניס בראון הייתי מזמינה בשבילה נעליים מיחדות, 'על ציר ישר', עד גיל 11. אני פונה אל הורי ילדים עם קלאב פוט: לו הגלגל היה חוזר לאחור, והקב"ה היה שואל אותי אם אני רוצה לבחור ילדה בריאה, או את הילדה עם הקלאפוט, הייתי שוב בוחרת בילדה עם הקלאב פוט הקשה. זאת זכות גדולה לטפל בילדים כאלה. לראות אותה הולכת היום, למרות הכאבים שיש לה, נותן לי את הסיפוק הגדול ביותר בעולם. האמת ניתנת להאמר, כל מה שעבר על בתי ועלי, בהחלט לא היה קל. זה דרש הרבה השקעה, רצון חזק. יש הרבה רגעים של עצב, אבל אל תשברו! תמשיכו להשקיע בילדים ללא הפסקה. לא רק לאהוב ללא גבול, אל גם לטפל בהם בכל דרך אפשרית. גם בעצמכם וגם ע"י מומחים. התוצאות לא תאחרנה לבוא. ממקרים שאני מכירה- הורים שלא משקיעים בטיפול, לא מונעים את הצליעה, הכאבים וחוסר היכולת לתפקד כאדם רגיל. הורים שמעוניינים לדבר איתי באופן אישי, מוזמנים להשאיר מסר אישי לגווניבר בפורום. בברכה והצלחה, אמא של גווניבר
(היא מכתיבה, ואני מתקתקת) בלידה השלישית, אחרי שני בנים, הרופא אמר לי :'מזל טוב, נולדה לך בת'. הייתי המאושרת באדם. לאחר מכן הוא אמר לאחות- 'תזעיקי רופא ילדים לחדר לידה'. נבהלתי מאוד. שאלתי אותו מה קרה, 'למה לספר לך, תראי בעצמך'. הוא הראה לי תינוקת עם פנים מקסימות, ושתי כפות רגליים מעוותות לגמרי. נפלטה מפי אנחה כאב שלא ניתנת לתיאור. הרופא אמר לי:'בתור אישה דתית, את צריכה להודות לקב"ה שזה קרה ברגליים ולא בראש'. הבנתי שהוא צודק, אבל היה לי קשה להשלים עם זה. לא הכרתי אף מקרה כזה, ולא היה במי להתייעץ. הרופא-'זה מקרה מאוד קשה, אך יש לזה טיפולים בימנו. אני אדאג לתת לבת שלך את האורטופד הכי טוב בארץ. הטיפול אורך שנים ומצריך עבודה קשה ומסורה, אך בסוף תראי שהיא תהיה בסדר. הייתי בדיכאון, ולא רציתי לדבר עם אף אחד. הרופא בא לבקר אותי פעמים רבות במשך שהותי בית החולים, וניסה לעודד אותי. האחיות סיפרו לי שבכל דקה פנויה הלך לבקר את התינוקת. היחס הטוב שלו עודד אותי מעט. כל פעם כשהביאו לי את התינוקת להנקה ב-24 שעות הראשונות, ליטפתי את כפות הרגליים המיניאטוריות (והמעוותות). כפות רגליים כשל בובה. יום לאחר הלידה הלכתי עם התינוקת לוטופד הטוב ביותר שהיה בביתה החולים (פרופ' פוגרונד). הוא סובב את כפות הרגליים וקיבע אותן בגבס. מזמן המניפולציה הזאת, הזעקות של בתי הגיעו עד לב השמיים. לבי נקרע, בכיתי יחד איתה. כעבור מספר שעות שמתי לב, כי קצות כפות הרגליים שביצבצו מהגבס כחולות. האחיות הזעיקו מיד את האורטופד, והוא שינה מעט את הגבס. שימו לב שבזמן ששמים את הגבס, לא יעשו אותו הדוק מדי. במשך תשעה חודשים היא היתה עם גבס, שהוחלף כל שבוע. בכל פעם הורדתי את הגבס באמבטיית מים פושרים בבית, כדי להמנע מהמסור בבית החולים. באחד הביקורים אצל הרופא שאלתי אותו, האם בתי תוכל ללכת ככל הילדים. הוא אמר שלא בטוח, ויש סיכוי שהיא תצטרך כסא גלגלים (עקב חומרת הקלאב-פוט). פרצתי בבכי, העדפתי לא לשמוע אמת כל כך מכאיבה. בגיל ארבעה חודשים החליט הרופא לנתח את שתי הכפות בבת אחת להארכת גיד. (בזמנו הניתוח ארך כ-8 שעות). בנוסף היא נשלחה לצילום אגן, לגילוי נקע. תופעה זו נפוצה בקרב ילדים עם ק"פ, למרות שלא נראו סימנים חיצוניים לכך. ואכן, גם לה התגלה נקע. בנוסף לגבס, הא טופלה גם ב'רצועות פבליט'. הלכתי להתייעץ לגבי הניתוח עם רופאים נוספים, פרופ' הלפרין מ'אסף הרופא' ופרופ' מייקין מהדסה עין כרם. הם יעצו לי לא לנתח, מפני שבמרוצת השנים יצטרכו לחזור על הניתוח מספר פעמים. בגיל תשעה חודשים הגבסים הוסרו סופית, והבת התחילה להיות יום ולילה עם מכשיר דניס-בראון. מרגע שהוסרו הגבסים ועד גיל 12 עשיתי לה פיזיוטרפיה (מספר פעמים ביום) שהאורטופד לימד אותי, בעיקר תרגילי מתיחות. לא פעם כשבתי התחילה לבכות מכאב המתיחות, בכיתי איתה, אך לא הפסקתי עם התרגילים. אחרי הדניס בראון הייתי מזמינה בשבילה נעליים מיחדות, 'על ציר ישר', עד גיל 11. אני פונה אל הורי ילדים עם קלאב פוט: לו הגלגל היה חוזר לאחור, והקב"ה היה שואל אותי אם אני רוצה לבחור ילדה בריאה, או את הילדה עם הקלאפוט, הייתי שוב בוחרת בילדה עם הקלאב פוט הקשה. זאת זכות גדולה לטפל בילדים כאלה. לראות אותה הולכת היום, למרות הכאבים שיש לה, נותן לי את הסיפוק הגדול ביותר בעולם. האמת ניתנת להאמר, כל מה שעבר על בתי ועלי, בהחלט לא היה קל. זה דרש הרבה השקעה, רצון חזק. יש הרבה רגעים של עצב, אבל אל תשברו! תמשיכו להשקיע בילדים ללא הפסקה. לא רק לאהוב ללא גבול, אל גם לטפל בהם בכל דרך אפשרית. גם בעצמכם וגם ע"י מומחים. התוצאות לא תאחרנה לבוא. ממקרים שאני מכירה- הורים שלא משקיעים בטיפול, לא מונעים את הצליעה, הכאבים וחוסר היכולת לתפקד כאדם רגיל. הורים שמעוניינים לדבר איתי באופן אישי, מוזמנים להשאיר מסר אישי לגווניבר בפורום. בברכה והצלחה, אמא של גווניבר
