אני עובר בעיר זרה, והרוח נושבת בחוזקה,
השארתי את הכל מאחור, וגם השמש רחוקה.
אני רואה את הבתים, מרחוק, הם סגרו את הדלתות,
אבל למזלי היו לי את היד שלה ואת עיניה החומות.
היא הרימה אותי מהאדמה, מכוסה קוצים,
פגום, עם הכשות של אלף נחשים,
היא לא הקשיבה למקללים הארורים, הקנאים,
במבט אחד היא שכנעה אותי לצאת למסע תלאים.
וזהו מסע שאף אחד לא עשה מעולם,
גם לא אליס, נפלאותיה, הכובען המטורף והחתול הנעלם,
אלך בדרך הזו ולעולם לא אתלונן או אתעייף,
עד שהזמן יביא לבן לשיער ראשי המשתופף.
יוצא לדרך עם דף נייר וחצי סיגריה, לא יותר,
אולי אישאר עוד קצת, ממילא אני לא ממהר,
חקוק לי משפט בראש אבל מעולם לא חלקתי אותו עם איש,
אני מפחד לאהוב, מפחד לגעת, מפחד להרגיש.
אז אני הולך הביתה, כי הקור כאן מורגש,
אז אני הולך הביתה, כי אני כבר לא חולם,
אז אני הולך הביתה, להתחיל מחדש,
אז אני הולך הביתה, כי אני מפחד להיעלם.
והשמים אט אט נעשים שקופים,
השמש מאירה את החולשות, של האנשים,
דמעה מלוחה מרטיבה את לחיי,
נזכר איך ידה ליטפה בעדינות את פניי.
עם דם על הידיים אני אטפס על הפסגות,
אני רוצה להגיע למקום שבו אזרוק לתהום את הבגידות,
ובו אלמד לסלוח על כל הטעויות,
כי אפילו מלאכים, לפעמים, מפחדים מהמוות.
וכך נשארתי עם דף נייר וחצי סיגריה לא יותר,
מתרחק מאלה שלנקום בהם הרצון בתוכי בוער,
מהמקום הזה כי עכשיו אני מרגיש את זה חזק, בצורה ברורה,
אתמול הייתי שקט, כי היום, אני אהיה, הסערה.
אז אני הולך הביתה, כי הקור כאן מורגש,
אז אני הולך הביתה, כי אני כבר לא חולם,
אז אני הולך הביתה, להתחיל מחדש,
אז אני הולך הביתה, כי אני מפחד להיות נוקם.
לפנייך הייתי סתם תמים וטיפש, עכשיו אספר לך את האמת,
הייתי כולי מוכתם מדם החתכים בפרקי הידיים, משול למת.
היום אני מרגיש שליו, ואין לי מה להוסיף יותר,
העיר הזו תביט החוצה, כשהיא תראה אותי חוזר.
הייתי בחוסר איזון, בין להיות קורבן, להיות שופט,
וזו הייתה צמרמורת שמביאה אור אל החושך, חיים למת,
וזה משחרר אותך, מהאזיקים, מהכלא עטוף הדבש,
והספק היחידי הוא, אם אני מת, או, שמא, נולדתי מחדש.
אז אני הולך הביתה, כי הקור כאן מורגש,
אז אני הולך הביתה, כי אני כבר לא חולם,
אז אני הולך הביתה, להתחיל מחדש,
אז אני הולך הביתה, כי אני לא נוקם.
אז אני הולך הביתה, ואת נותרת בודדה,
אז אני הולך הביתה, להשאיר מאחור את הבגידה.
השארתי את הכל מאחור, וגם השמש רחוקה.
אני רואה את הבתים, מרחוק, הם סגרו את הדלתות,
אבל למזלי היו לי את היד שלה ואת עיניה החומות.
היא הרימה אותי מהאדמה, מכוסה קוצים,
פגום, עם הכשות של אלף נחשים,
היא לא הקשיבה למקללים הארורים, הקנאים,
במבט אחד היא שכנעה אותי לצאת למסע תלאים.
וזהו מסע שאף אחד לא עשה מעולם,
גם לא אליס, נפלאותיה, הכובען המטורף והחתול הנעלם,
אלך בדרך הזו ולעולם לא אתלונן או אתעייף,
עד שהזמן יביא לבן לשיער ראשי המשתופף.
יוצא לדרך עם דף נייר וחצי סיגריה, לא יותר,
אולי אישאר עוד קצת, ממילא אני לא ממהר,
חקוק לי משפט בראש אבל מעולם לא חלקתי אותו עם איש,
אני מפחד לאהוב, מפחד לגעת, מפחד להרגיש.
אז אני הולך הביתה, כי הקור כאן מורגש,
אז אני הולך הביתה, כי אני כבר לא חולם,
אז אני הולך הביתה, להתחיל מחדש,
אז אני הולך הביתה, כי אני מפחד להיעלם.
והשמים אט אט נעשים שקופים,
השמש מאירה את החולשות, של האנשים,
דמעה מלוחה מרטיבה את לחיי,
נזכר איך ידה ליטפה בעדינות את פניי.
עם דם על הידיים אני אטפס על הפסגות,
אני רוצה להגיע למקום שבו אזרוק לתהום את הבגידות,
ובו אלמד לסלוח על כל הטעויות,
כי אפילו מלאכים, לפעמים, מפחדים מהמוות.
וכך נשארתי עם דף נייר וחצי סיגריה לא יותר,
מתרחק מאלה שלנקום בהם הרצון בתוכי בוער,
מהמקום הזה כי עכשיו אני מרגיש את זה חזק, בצורה ברורה,
אתמול הייתי שקט, כי היום, אני אהיה, הסערה.
אז אני הולך הביתה, כי הקור כאן מורגש,
אז אני הולך הביתה, כי אני כבר לא חולם,
אז אני הולך הביתה, להתחיל מחדש,
אז אני הולך הביתה, כי אני מפחד להיות נוקם.
לפנייך הייתי סתם תמים וטיפש, עכשיו אספר לך את האמת,
הייתי כולי מוכתם מדם החתכים בפרקי הידיים, משול למת.
היום אני מרגיש שליו, ואין לי מה להוסיף יותר,
העיר הזו תביט החוצה, כשהיא תראה אותי חוזר.
הייתי בחוסר איזון, בין להיות קורבן, להיות שופט,
וזו הייתה צמרמורת שמביאה אור אל החושך, חיים למת,
וזה משחרר אותך, מהאזיקים, מהכלא עטוף הדבש,
והספק היחידי הוא, אם אני מת, או, שמא, נולדתי מחדש.
אז אני הולך הביתה, כי הקור כאן מורגש,
אז אני הולך הביתה, כי אני כבר לא חולם,
אז אני הולך הביתה, להתחיל מחדש,
אז אני הולך הביתה, כי אני לא נוקם.
אז אני הולך הביתה, ואת נותרת בודדה,
אז אני הולך הביתה, להשאיר מאחור את הבגידה.