הולך ומשתבח...

[רגשי1]

הולך ומשתבח...

אז עכשיו זה סופי, גם הבת של בעלי תעבור לגור איתנו לפחות לחצי שנה הקרובה.היא כל כך אנטי לאחרונה (בת 15), שממש קשה לי לחשוב איך אעבור את התקופה הזו. כל הזמן נותנת הערות עוקצניות, מחמיצה פנים,ומתנהגת כמו הייצור הכי מקופח מזה שאני בסביבה.
ובעלי כאמור המון לא נמצא, ואני גם עם הגדול שלו, שגר עימנו ועכשיו היא...
יש למישהו משהו חכם ומועיל להציע לי לפני שאני לוקחת את הבן שלי ובורחת?...

 

[PinkyGnomic]

לא

לא מבינה למה את מסכימה לחיות ככה.
מה הוא היה עושה לו לא היית שם?
הוא מתייחס אלייך כמו ל או-פר.
את שם כדי לטפל בילדים שלו.
הוא לא לוקח אחריות על המעבר שלה אליכם הביתה??
&nbsp
לא חושבת שהייתי מסכימה לחיות כמו שאת חיה.
אני לא מבינה, באמת שלא, למה את חושבת שעדיף לך לחיות ככה, ולא לבד.
את נשארת שם..
אבל למה? מה משאיר אותך שם???

 

[זהב טה ו ר]

עכשיו שהזכירו לי את הסיפור שלך

לי כבר אין מה להוסיף.
את כאילו צועקת "תחזיקו אותי לפני שאעשה משהו"
ופה... אף אחד כבר לא מוכן להחזיק אותך. נראה לי שרובנו מזמן כבר רוצות לראות אותך משתחררת מהמצב הבלתי-נסבל בו את נמצאת.

 

[מנסה ומתנסה]

לגמרי !

 

[ornme]

כל מה שכתבו מעלי, וגם...

לדעתי את לא רואה את הדברים באופן אוביקטיבי, ולכן את מתיעצת כאן וממשיכה להתיעץ.
כי, למעשה, את מתארת מצב בו הילדים מועמסים אך ורק עליך.
הםא לא גרים "איתכם" - אבא וזוגתו,
הם גרים "איתך" - כי אבא איננו בסביבה.

אנשים מקבלים שכר מכובד עבור הדברים אותם את עושה ללא תמורה, ואת גם סופגת השפלות ברמה שכבר מעוררת סימן שאלה לגביך, לגבי החוסר המוחלט בדאגה לעצמך.
משהו כאן ממש לא תקין.
האם את תלויה באיש הזה כלכלית, ואינך מסוגלת להתקיים לבדך?
האם את תלויה בו כי את מאמינה שהוא הדמות המתאימה לדמות אב בעיני בנך?
לא יכול להיות שעם כל מה שאת מתארת, בנך אינו מבחין ואינו מסיק כל מיני מסקנות בינו לבין עצמו.

מה גורם לך להשאר שם? הילדים שלו לא יעלמו, הם ימשיכו להציק לך, רק יותר מקרוב ויותר בגדול, ואת תאלצי לתת להם שירותי האכלה וניקיון...
די.
תלכי משם, זה עובר כל גבול.

 

[mother cat]

אבל למה?
למה היא צריכה לעבור לגור אתכם? כי יותר טוב לה עם אבא? אבל אבא איננו. והיא אם אני זוכרת נכון טוענת שלא אוהבת אותך...
&nbsp
כבר אמרו מעלי דברים חכמים. אין לי מה להוסיף. מקווה שתמצאי את הכוחות לדאוג לעצמך ולבנך....

 

[דף חדש4]

קודם כל- אני מזדהה איתך

ומודה לך על הכנות. האם את חייבת לגדל אותה אצלך?
אני חייבת לומר שכשאני יצאתי עם גברים- הסתכלתי על הילדים- האם אוכל להסתדר איתם?
היה גבר עם בת אנורקטית - גם לי ילדות בגיל ההתבגרות. לא רציתי את ההשפעה הזו עליהן וזה היה חלק מהשקול
לא להמשיך איתו בקשר. היה גבר עם ילדה שהבת שלי הכירה מבית ספר- ולא אהבה. גם פה- זה משהו שהבאתי בחשבון.
ראיתי את הנולד.
אבל לא כל דבר אפשר לראות מראש. ומהנסיון שלי ושל אחרים אני מתחילה להבין שזה הנורמה שהאשה השנייה תסבול מהילדים של בעלה. זה נתון כזה. וזה לא מנחם לדעת שהילדים של הגבר סובלים לא פחות מאיתנו, נשותיהן החדשות.
למעשה- הם סובלים הרבה הרבה יותר.
אז מה תעשי? תהיי סובלנית. תביני שאת בעמדת כח. שהיא תלויה בך. תפחיתי את הקשר שלך איתה למינימום הדרוש,
אל תנסי להתחנף אליה או להיות נחמדה במיוחד - זה רק יעורר אותה לבעוט בך יותר.
תהיי קורקטית ותקבלי את זה כמחיר שמשלמים על פרק ב'.
אף אחד לא בסדר פה- זה פשוט ככה.
ולהגיד לך- תלכו יחד לטפול משפחתי? נסו לשפר את הקשר? כן- זה תמיד פוליטיקלי קורקט להגיד
ואולי אפילו נכון..... בהצלחה

 

[רגשי1]

תודה על המילים החמות!!!

 

[מ י ר י 2 2]

זו החלטה שלה לעבור?

כי אם כן, זה נותן קצת פרופורציות לפרצופים החמוצים שלה...
&nbsp
תראי, כמו שאת נשמעת, הבעיה בכלל לא בשאלה מי יגור איפה. הבעיה היא בזה שאת בוחרת לחיות חיים של סבל.
אני לגמרי יכולה לראות את עצמי עושה דבר כזה בשביל בעלי ובשביל הילדים שלו (כמובן בהנחה שהעובדה שהוא עובד בחו"ל מאפשרת לכם כלכלית עזרה משמעותית בתשלום). ומצד שני, אני בשום פנים ואופן לא רואה את עצמי מוכנה לסבול התנהגות מגעילה, לא מהילדים שלי ולא מהילדים שלו. זה בכלל לא משנה של מי הם, אלי מתנהגים בכבוד.
אני חושבת, שאפשר לגייס גם מתבגרים כשצריך.
אני כאן, בפורום משפחות מורכבות, כי כבר סבלתי פעם אחת בנישואיי הראשונים, ואני לא מוכנה בשום אופן לסבול בנישואיי השניים.
&nbsp
האם אפשר לגדל את הילדים של בעלך, שהם בגיל ההתבגרות, וכשהוא נעדר הרבה, ולא לסבול? אני טוענת שכן. ואני חוששת שאת לא שם.
ולאור זאת, אני חושבת שכדאי לך ללכת לטיפול אישי שלך, לא לטיפול זוגי, ולחפש שם את האושר האבוד שלך. ואחרי שתמצאי אותו, תוכלי להחליט האם מבחינתך הוא כולל את בעלך וילדיו או לא.

 

[רגשי1]

לחפש את האושר האבוד

זה משפט נהדר ואני מאוד מסכימה איתו.
הייתי עוד פחות מאושרת כשהייתי לבד.
לבעלי גם הרבה ריבים עם הילדים שלו, אבל הוא יכול להרשות לעצמו לצעוק, להתעצבן, הרבה יותר ממני. אגב, הם גם מאוד כועסים עליו על היחס המדהים שהוא נותן לבן שלי, מה שכמובן מעורר אצלם אנטי גדול כלפיו.יש פה אחת לכחודשיים דרמות גדולות בגלל זה.
אני כותבת פה הרבה דברים קשים , ובאמת לא פעם אני חושבת על לקום ולעזוב , וזה לא שאין גם טוב ( לא שזה תירוץ לרע שיש, ויש...)
אגב, אין לנו עזרה בתשלום, גם מבחינה כלכלית אנחנו לא מנהלים חשבון משותף,כי ככה אני העדפתי.
לא הבנתי למה אם זו בחירה שלה לעבור אלינו נותן פרופורציות לפרצופים שלה.

 

[מ י ר י 2 2]

זה נותן פרופורציות

כי היא אולי עושה פרצופים, אבל במבחן המעשה מעדיפה להיות אצלכם, מה שאומר שעמוק בפנים היא יודעת שלא רע לה אצלכם.
מה הקשר שאתם לא מנהלים חשבון משותף? הרי אין לזה שום משמעות משפטית, ברגע שאתם נשואים, כל מה שנצבר / בוזבז במהלך הנישואים הוא ממילא של שניכם.
ולמה לא לקחת עזרה בתשלום? שוב, אני יוצאת מנקודת הנחה שמי שעובד הרבה בחו"ל לרוב מרוויח יפה.

 

[רגשי1]

למירי

ממש לא רע לה אצלנו, גם ככה היא נהגה לבוא כל יום, גם שאביה היה בחול, ואפילו שאחיה הגדול לא היה בבית.
קשה לה עם זה שאבא שלה הוא לא רק בשבילה ובשביל אחיה, אלא גם שלי ושל בני.
גם לבן לא רע, הוא גם בחר לגור איתנו .\פה אין אמא שיושבת על הראש, מגבילה טלוויזיה וכו'..יש יותר ספייס..
ואני לא ממש צריכה עזרה בתשלום, וגם חבל לי על הכסף...
אני יודעת שזה לא יפה, אבל עצם הנוחכות שלה מאוד מכבידה עלי, הי נועצת מבטים, רובצת מול הטלוויזיה ולי ממש לא נעים להיות בסביבה...יש מן מתח כזה..

 

[מ י ר י 2 2]

זה בכלל לא קשור למה יפה ומה לא

לגבי זה שקשה לה שאבא שלה הוא לא רק בשבילה ובשביל אחיה - אני באופן אישי חושבת שאין מה להתווכח עם רגשות. ואפילו להיפך, ככל שמתווכחים איתם ככה קשה שהם ישתנו. אפשר להבין אותה, להבין שקשה לה, זה רק יעזור לה להתגבר על הקושי. ובמקביל הבהיר שהקושי לא מצדיק התנהגות לא נאותה.
&nbsp
לגבי זה שהנוכחות שלה מכבידה עלייך - כאן נשאלת השאלה מה מזה קשור להתנהגות שלה, ומה מזה הוא רק שלך. שוב, כאמור לעיל, אין שום הצדקה להתנהגות לא נאותה, אבל לפחות מה שאת מתארת לא נשמע משהו כזה. רביצה מול הטלויזיה היא עיסוק סטנדרטי בגילה, למה זה מפריע לך? ולמה את לא שמה לה טלויזיה בחדר אם זה כל כך מפריע?
בהחלט אפשר להציב גבולות. למשל, אצלנו ב- 8 עוברים לחדשות. או למשל, אנחנו מגבילים שעות צפיה בטלויזיה כדי שלא יהיו רק בעמדת רביצה מול הספה אלא יעשו גם דברים פרודוקטיביים. אם אתם נותנים ספייס, תעמדו מאחורי זה, ואם אתם רוצים לקבוע כללים, אז תקבעו אותם. אבל לתת לה לרבוץ מול הטלויזיה ולהגיד שהנוכחות שלה מכבידה זה משהו שלא מקדם אותך לשום מקום.
&nbsp
ואם, באמת, הסלידה שלך ממנה היא סתם כתוצאה מהנוכחות שלה, ולא בגלל שהיא עושה דברים משמעותיים לא מקובלים, אז יש לך כאן עבודה עצמית רבה לעשות, וזה גם מסביר את החמיצות שלה. גם אני הייתי חמוצה אם אשתו של אבא שלי היתה גורמת לי להרגיש לא רצוייה.

 

[רגשי1]

אני לא נותנת לה להרגיש לא רצויה

ולא הרביצה שלה מול הטלביזיה מפריעה לי (ואגב, יש לכל אחד טלוויזיה בחדר, ויש גם חדר משפחה, אבל זה סיפור אחר.
היא עושה לי פרצופים, עונה לא יפה שאני מדברת איתה, ובכלל עושה טובה אם היא עונה.
אני הכי מבינה שקשה לה, וכל הזמן מנסה לחושב איך היה לי במקומה..
אבל כל הזמן לשמוע כמה כיף היה לפני שהגענו לחיים שלהם. אני גם לא ממש יכולה לכעוס עליה, כמו נגיד שאני יכולה על הבן שלי...
כל הזמן לשמוע הערות ציניות, דיבורים עלי עם אחיה, ממש לא נעים לי.
אין ספק שגם לי יש עבודה עם עצמי. גם לפרוק פה זה קצת עוזר...

 

[רגשי1]

קושי

אני יכולה לומר בלב שלם שאני לא גורמת לה להרגיש לא רצויה, להיפך.
לא מפריע לי שהיא רואה טלוויזיה - יש לה אמא ואבא שיחליטו אם להגביל לה או לא. אגב, לכל אחד טלוויזיה בחדר. נעים לה יותר בסלון.גם אני נמצאת הרבה במטבח, שצמוד לסלון, והיא מחמיצה לי פנים, כאילו אני מפריעה לה, עושה טובה שעונה לי שאני פונה אליה, מדברת עם אחיה עלי ועל בני בנכחותי, ועוד ועוד.
נכון - קשה לה. אבל אני מקטרת פה עלי, ועל כמה לי לא נח במחיצתה