הונאה
- פותח הנושא guprnds
- פורסם בתאריך
כמובן, כי לא משתמשים בהן...
אולי מפני ש"מונה" הוא גם צורת ההווה של "מנה" בבניין פעל. ואולי לא, כי יש צורות מתלכדות במערכת הפועל שכן משתמשים בהן.
לפעמים יש צורות שלא משתמשים בהן כי... פשוט לא משתמשים בהן. וכשלא משתמשים בהן הן מצלצלות מוזר, אז... לא משתמשים בהן
.
קומץ דוגמאות:
בפיעל בהווה – מפחד, ובעתיד – יְפחד, אבל לא "פיחד" בעבר.
"יגיד" ו"להגיד" אבל לא "הגיד" בעבר או "מגיד" בהווה (למעט בהגדה של פסח – "מגיד רחצה מוציא מצה" וכמובן הציווי המקראי "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא").
נכח, נוכֵחַ (כמו שכח ושוכח) אבל לא "ינכּח" (כמו ישכח) וגם לא "לנכּוח" (כמו לשכוח).
לפעמים יש סיבות חברתיות היסטוריות: זנתה, זונָה, תזנה... סליחה, אבל מה עם הזכר?
זונָה ממין זכר הוא זונֶה, בדיוק כמו אופָה ואופֶה, קונָה וקונֶה וכיו"ב.
ולפעמים יש צורות מאובנות, למשל "מאוהב" בהווה אבל אין "אוהַב" בעבר (השווה: מטוהר, מתועד, מפואר וכו') או "ייתכן" בעתיד, אבל אין "נתכּן" בעבר...
ויש עוד תופעות, למשל "תשלים" (סופלציה) – פעלים שהנטייה שלהם נחלקת בין שני בניינים (ניגש עפ"י נפעל, אבל ייגש, גש! לגשת לפי פעל) או "מפחד" שהזכרתי שקיים לצד "פוחד" (פעל) אבל בעבר רק "פחד" (פעל) בלי פיעל.
שפה טבעית היא תוצר אנושי ספונטני ולא מתוכנן ברובו, והיא מתנהלת בהתאם לשימוש הדוברים שלפעמים הוא לא הכי מדויק ומסודר ולפי הטבלה. גם בשפות אחרות אפשרות למצוא תופעות כאלה ודומות.
את השאלה "מה מקורן" לא כ"כ הבנתי... זו פשוט הנטייה הסדירה של הפועל "להונות". שורש י-נ-י בבניין הפעיל, כמו שורש י-ר-י (להורות) ושורש י-ד-י (להודות). שלושתם שורשים ששייכים לשתי גזרות (פ"י ול"י) כלומר מתחילים ומסתיימים ביו"ד ומכאן השינויים (הסדירים) שהם יוצרים בבניין. אבל אתה יודע להטות את שני האחרונים (הורה, מורה, יורה; הודה, מודה, יודה וכו'), פשוט תחליף את האות האמצעית.
אולי מפני ש"מונה" הוא גם צורת ההווה של "מנה" בבניין פעל. ואולי לא, כי יש צורות מתלכדות במערכת הפועל שכן משתמשים בהן.
לפעמים יש צורות שלא משתמשים בהן כי... פשוט לא משתמשים בהן. וכשלא משתמשים בהן הן מצלצלות מוזר, אז... לא משתמשים בהן
קומץ דוגמאות:
בפיעל בהווה – מפחד, ובעתיד – יְפחד, אבל לא "פיחד" בעבר.
"יגיד" ו"להגיד" אבל לא "הגיד" בעבר או "מגיד" בהווה (למעט בהגדה של פסח – "מגיד רחצה מוציא מצה" וכמובן הציווי המקראי "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא").
נכח, נוכֵחַ (כמו שכח ושוכח) אבל לא "ינכּח" (כמו ישכח) וגם לא "לנכּוח" (כמו לשכוח).
לפעמים יש סיבות חברתיות היסטוריות: זנתה, זונָה, תזנה... סליחה, אבל מה עם הזכר?
ולפעמים יש צורות מאובנות, למשל "מאוהב" בהווה אבל אין "אוהַב" בעבר (השווה: מטוהר, מתועד, מפואר וכו') או "ייתכן" בעתיד, אבל אין "נתכּן" בעבר...
ויש עוד תופעות, למשל "תשלים" (סופלציה) – פעלים שהנטייה שלהם נחלקת בין שני בניינים (ניגש עפ"י נפעל, אבל ייגש, גש! לגשת לפי פעל) או "מפחד" שהזכרתי שקיים לצד "פוחד" (פעל) אבל בעבר רק "פחד" (פעל) בלי פיעל.
שפה טבעית היא תוצר אנושי ספונטני ולא מתוכנן ברובו, והיא מתנהלת בהתאם לשימוש הדוברים שלפעמים הוא לא הכי מדויק ומסודר ולפי הטבלה. גם בשפות אחרות אפשרות למצוא תופעות כאלה ודומות.
את השאלה "מה מקורן" לא כ"כ הבנתי... זו פשוט הנטייה הסדירה של הפועל "להונות". שורש י-נ-י בבניין הפעיל, כמו שורש י-ר-י (להורות) ושורש י-ד-י (להודות). שלושתם שורשים ששייכים לשתי גזרות (פ"י ול"י) כלומר מתחילים ומסתיימים ביו"ד ומכאן השינויים (הסדירים) שהם יוצרים בבניין. אבל אתה יודע להטות את שני האחרונים (הורה, מורה, יורה; הודה, מודה, יודה וכו'), פשוט תחליף את האות האמצעית.
ציקימינגו 22
New member
וכן ההפך מהזדקן הוא הצטער.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.