[הוספת הודעה?]
(חבל שאין יותר "נועה תמחקי", רק ליתר בטחון
). ........... הם חושבים שאני נורא חזקה, אתה יודע? שאני בטח נורא חזקה, אם אני יכולה לעמוד מעל הקבר שלך ולהקריא רשימת מכולת של כל הדברים שאתה כבר לא. ואפילו שכחתי את המשקפי שמש בבית, אז לא היה להם שום ספק שאני גם לא בוכה כשאני עושה את זה. והם אומרים לי שאני דומה לך, ואני לא יודעת למה הם מתכוונים, אם במראה או באופי, ואני לא יכולה לשאול, כי אז הם יגלו שאני בעצם בכלל לא זוכרת אותך. יש תמונות, ויש סיפורים, אבל אני לא באמת זוכרת. וכל מה שאני מצליחה לחשוב עליו זה רק תיכף שאני ארצה שתלכו מפה שאוכל כבר ליפול בשקט וכל מה שאני רוצה זה להיות לבד, ואיזה בולשיט זה, כל האזכרות האלה, וכל התמיכה הזאת כביכול, כולם שם כלכך לבד, לבד איתך ולבד בלעדיך, ואם מישהו ייגע בי או ינסה לחבק אז אני לא אתן, אני אתרחק, אבל גם ככה אף אחד לא ינסה, ואם כבר לבד אז שיהיה בתנועה שנתחמם שלא נקפא שלא נשתגע, ואז הם ילכו משם, וגם אני, אבל זה ימשיך לכאוב לי כל הזמן, כלהזמןכלהזמן, והם יחזרו למשפחות הלא מפורקות שלהם וימשיכו בחיים שלהם ומדי פעם ייזכרו בך לכמה דקות, וביום הזכרון אולי יבואו שוב, אבל אני אמשיך לזכור אותך כל הזמן, ומדי פעם אני אשכח לכמה דקות, וביום הזכרון אני אבוא שוב וארצה ליפול בשקט. או למות. על הקבר שלך. כמו כל הסיפורים האלה על ההורים שמתאבדים על הקבר של הבן בחלקה הצבאית, או משו כזה. זה תמיד ההורים. האחים אמורים להמשיך לחיות. אני זוכרת ששנה שעברה הקול שלי קצת רעד, ושהייתי צריכה את המשקפי שמש, ליתר בטחון. והשנה כבר לא. תראה איך שהזמן מרפא. אפילו לא רציתי לבכות. ולא רציתי ללכת משם כשזה נגמר. אבל גם לא רציתי להישאר. ולא רציתי להמשיך לחיות. ורציתי לוותר. תוותרו כבר ותלכו מפה. לוותר על הכל. על להמשיך הלאה ועל להתגבר ועל לשכוח אותך ועל לזכור כל דבר. (9.11).
אני צריכה שמישהו יגדיר לי, מתי זה "להדחיק" ומתי זה סתם "לחיות". אם יום אחרי האזכרה שלך זה נקרא להדחיק, אבל אחרי חודש זה סתם כי החיים נמשכים, ומתי זה בסדר ומתי לא (זה אף פעם לא באמת יהיה בסדר), ואם לחיות אפשר רק בין לבין, ואם אני רוצה את זה, אבל מי שואל אותי בכלל. אמרתי שאני מתרחקת. תראה, חודש לא חשבתי עליך כמעט. מאז האזכרה שלך. אני לא יודעת לחיות עם זה, אז אני מתרחקת. בטח קר שם עכשיו, אצלך. הקור המקפיא הזה שחודר לעצמות (ליטרלי, אה..) גם מבעד לכל השכבות. אבל אני לא באמת יכולה לדעת, אני רחוקה, זה לא אותו קור שאתה כבר לא מרגיש ולא אותו אוויר שאתה כבר לא נושם וזה גורם לי להרגיש רחוקה עוד יותר, כאילו שזה בכלל משנה. ואם כבר לבד אז שיהיה בתנועה שנתחמם שלא נקפא שלא נשתגע. אז זה להיות כל הזמן בתנועה, כדי להתרחק יותר, כאילו שככה אתה אף פעם לא תצליח להשיג אותי. אתה יודע מה קצת אירוני? אני גרה בדיוק באמצע בין המקום שחיית בו למקום שנהרגת בו. לך תמצא בזה איזה משמעות נסתרת עכשיו. ואתה יודע מה עוד אירוני? כשנכנסו לאוטו אחרי האזכרה שלך היה ברדיו את שתי אצבעות מצידון. מצחיק, אה. גם אני חשבתי ככה, אבל אז אמא התחילה שוב לבכות, ורק רציתי לא להיות שם יותר. זה אפילו כבר לא הגעגוע הזה כל הזמן. גם ממנו הצלחתי קצת להתרחק. כשלא חושבים על כלום זה הרבה יותר פשוט. לא להרגיש. זאת רק העייפות הזאת מהכל, והייאוש, כי זה אף פעם לא יהיה קל יותר, תמיד יהיו אזכרות ותמיד תהיה לבנון. ואף פעם לא יהיה אותך. (10 שנים ו)חודש אחרי סוף העולם, החיים נמשכים, או משהו כזה. הכל עובר לידי, כמו בנסיעה ברכבת מהירה, אני יודעת שאני ממשיכה אבל מרגישה שאני נשארת במקום אחד, והכל רק עובר אותי והנוף מתחלף והימים והעונות והזמן, הכל עובר, כמו יום אחד ארוך בלי לישון באמצע ובלי לעצור לרגע ובלי להרפות את האחיזה כדי לא ליפול ובלי להרפות בכלל, כי אי אפשר.
אמרתי שאני לא אתרחק ממנו. לפני שבוע לא היו לי סיבות ללכת, ועכשיו אני מחפשת סיבות להישאר. כי אני יודעת שזה מה שצריך לעשות. אבל לעזאזל עם זה, איך נלחמים בחשק לפרק הכל ברגע אחד. כשהוא שואל אותי אם הכל בסדר איתנו אני אומרת "כן" וחושבת "לא". ואני לא רוצה להגיד שלא. אני רק רוצה להתכוון לכן הזה. זה מצחיק, איך שאני יכולה לתת להם להיכנס לי לתחתונים אבל לא לשום מקום אחר. וכמה רע זה גורם לי להרגיש אח"כ. (?..Sometimes you're nothing but meat) (ומה הקשר בכלל בין זה לבין אח מת).
(חבל שאין יותר "נועה תמחקי", רק ליתר בטחון
