הופיע השבוע

[קמנצינד]

הופיע השבוע

במכתבים למערכת בעיתון הארץ מכתב שכתב יותם אלמגור, מארגן משמרת הערנות בירושלים: שלוש תמונות שייהפכו לצל מאייים בנאום מול נציגי המשפחות השכולות אמר נשיא המדינה, שמעון פרס: "...כדורי המוות פגעו בהם באקראי בקווי האש, אך לא היה זה מקרה שהם, דווקא הם, היו שם. החינוך שהענקתם להם משך שנים בבית, אהבת הארץ שהרעפתם עליהם, תחושת השליחות וה'אין ברירה' שהחדרתם בהם, בוקר וערב, הציבו אותם במקום שלחמו. במקום שנפלו. הטובים נופלים ראשונה, ובניכם ובנותיכם היו כאלה..." בעוד 16 שנים, כשבני הבכור יהיה בן 18, אני תוהה אם אהוד גולדווסר, אלדד רגב וגלעד שליט יהיו סמלים לערכיה של מדינת ישראל, אשר החזירה מן השבי את בניה ששלחה לקרב, או שמא יישארו אותן שלוש תמונות הנחקקות אט אט בזיכרון הקבוצתי של כולנו, וזכר קיומם ייהפך לצל מאיים. אני תוהה באילו ערכים אוכל לצייד את בני בחצותו את מפתן לשכת הגיוס. יותם אלמגור ירושלים

 

[תום בן חיים]

נוח יותר להוסיף חלל על לוח-זכרון מלהחזיר שבוי

נוח, קל, ואפילו נדמה לא פעם, שרצוי יותר למי שמוגדרים "מנהיגים" של המדינה ושל האומה, להוסיף שמות של נופלים וחללים "על מזבח האומה" ו"למען כולנו" בלוחות-הזכרון, על אנדרטאות ובנאומים, מאשר "להסתבך" במהלכים להחזרת לוחמים שבויים. זה טוב ל"מיתוס", זה קל לבצוע ואפילו זול יותר (לכן בכל פעם שדנים בהחזרת שבויים מדברים על "המחיר"). זה אפילו עושה "טוב ומקל יותר על הנשמה" לבקר בקורי-תנחומים ("באתי לחזק ויצאתי מחוזק" כדבר הקלישאה המקוממת) ולהגיד בנעימה רחימאית: "לבי-לבי עם המשפחה", מאשר לפגוע ב"גאווה הלאומית" וב"נחישות העמידה" (כאן צריכה לבוא כמובן הטחת כף-היד בשולחן או בדוכן-הנואמים). נאום נמלץ על אלה, "שווה" הרבה יותר את מחיר ("מחיר", כבר הזכרתי ?) חייו של איש צעיר ואת מחיר סבלם וכאבם של בני-משפחתו. לא לחינם יצאה בשעתה בצה"ל הוראת "נוהל חניבעל" (תגובה דחופה על ארוע חטיפה של ישראלי), שנטען אחר-כך ב'הודעת-דובר' לשם יחסי הצבור של הצבא, שהיא בוטלה/שונתה (לא ברור מה בדיוק בוטל או שונה, והאם בכלל): במקרה של חטיפה, במרדף אחרי החוטפים שהחוטף בידיהם, יש לפתוח באש על מנת לפגוע, גם אם זה עלול לפגוע בישראלי החטוף ולהרוג אותו ! מוטב להרוג ישראלי שבוי, ואחר-כך למחות דמעה אמיתית או דמעת-תנין על "מלח-הארץ", מאשר להסתבך בצורך להחזירו הביתה חי ! זאת כנראה המדיניות, גלוייה או סמוייה עד היום. נאומי הנשיא, ושאר "מנהיגים" ומורמים מעם, הם רק ה"קצף שמעל הרקב והסרחון". הם פשוט באים לתת לנו לדעת ולהבין - לוחמים, הורים, אחים, בנים ובנות-זוג של לוחמים - מה צפוי לנו. שנדע מראש ושנשלים עם זה בדיעבד. נאומי 'מגש-הכסף', כמו שכתב בשבוע שעבר אריאל הירשפלד ב'מוסף הארץ' (עמ' 14) במאמרו "נגד מגש הכסף של אלתרמן, ועל ההבדל בינו לבין "ראי אדמה כי היינו בזבזנים עד מאד" של טשרניחובסקי. חלל-צה"ל מאדיר את המיתוס. שבוי כאילו מבייש אותנו. שנזכור ולא נשכח !