קשה לתאר במלים, באמת
זו חוויה כל כך מגוונת, בגלל השוני בין השירים. אתה מתרגש, שמח, עצוב, מזועזע, משועשע. כמו ששלומי וירטואוז בנגינה על הפסנתר, הוא גם וירטואוז על הבמה. הוא מגיש את כל השירים בצורה כל כך נכונה והולמת, וממש רואים שהוא מרגיש בעצמו את משמעות השיר, ואת אותם רגשות שהוא גם מעוניין להעביר לקהל. הוא היה נראה משועשע בעצמו בשיר "דאווין של שיר מחאה" של מאיר אריאל וב "Lonley at the top" ששלומי לקח למקום סרקסטי. הוא נראה כועס ומזועזע בשיר שהוא ביצע עם הטמבורין והFoot Keyboard שמספר על אונס אכזרי. מאוהב ב"אולי אני אוהב אותך יותר מדי" (אין לי מושג איך קוראים לשיר באמת) שהוקדש לחברתו, וב"מותק" המתורגם של דילן כמובן היו גם הביצוע המעולה של "שגר פגר" של הבילויים, "לא יכולתי לעשות עם זה כלום" ששלומי סיכם ב"שיר נפלא מבית וירצברג טייב"
ועוד רבים וטובים שאינני זוכר. בהדרן הראשון זכינו שניים או שלושה שירים נוספים כולל "מגדל הפזמון" על אורגנית הקסיו המפורסמת שיצא לי לפגוש פנים אל פנים לראשונה. מישהו אמר "הפה והטלפיים"? אחרי שהקהל לא נתן לו ללכת שלומי על להדרן שני, בישר שאזלו לו הקאברים ושאל אם יש משהו מיוחד שאנחנו רוצים לשמוע. אחרי שהבין שאם ינסה לענות על כל הבקשות הוא לא ילך הביתה הוא בחר לנגן לנו את "ניו יורק VS יחזקאל" כולל "יחזקאל ממשיל", "כולם אומרים" שהתחיל עם הפתיחה של "אריק" P= ואת "ידוען למחצה" שכמובן התכתב עם Lonely at the top ששמענו לפניכן. בקיצור, תענוג שהתיאור שלי קצר מלתאר. כל מי שעוד לא היה במופע הספציפי הזה, שירוץ מהר.