הדרך להופעה רצופה חוויות...
טוב,אז אצלי זה התחיל בכך שתקופת DANGEROUS העירה בי את ההערצה אליו בצורה חדה מאוד עד לכדי כך שמהקליפ הראשון של Black Or White התחלתי לשבת מול המסך להקליט כל קליפ שלו ופשוט לעקוב אחרי כל תנועה וללמוד צעד צעד..בכל דרך שיכולתי ומכל קליפ חדש או ישן שהפציע אל המרקע..ואז באה השמועה..ואחריה הידיעה..מייקל, מגיע לארץ. לא ידעתי את נפשי ואז התחלתי לחפש מאיפה ואיך משיגים כרטיס..ואז אח שלי אמר לי "אני אקנה לך ליומולדת דרך הצבא" הוא היה בקבע..אבל מי סמך עליו! הייתי אז ילד בן 16 שלומד ועובד בחופשות שסומך על עצמו ואני לא מצליח להשיג כרטיס ואז יום אחד שמעתי ברדיו שיש תכנית שצריך לזהות שיר של מייקל ומי שיזהה יזכה בכרטיס..התנחלתי על הטלפון עם חיוגים חוזרים לרדיו..עד שבסוף זה תפס..והמתנתי על הקו..ומולי התמודדה עוד בחורה/ילדה..ואז השמיעו צליל מהשיר IN THE CLOSET ואני ישר קופץ ומזהה יחד עם הבחורה וכמו רמי קליינשטיין זעקתי "אני אמרתי ראשון"
ובסוף שנינו זכינו כי אמרנו יחד..וזה היה הכי מצחיק..ואז אחרי כשבועיים שלושה לאחר שקיבלתי בדואר את הכרטיס..אח שלי מופיע יום אחד עם מעטפה ואומר לי "מזל טוב אח שלי" ואני כולי מתמוגג ומחבק אותו ואומר אבל יש עוד זמן ליומולדת
..שני כרטיסים לשתי ההופעות..מה יותר טוב מזה?! ואז הגיע היום.. 19.9.93 ההופעה הראשונה, אחרי אין ספור קליפים שהריצו בערוץ 3 של ערוצי גוונים (אלוהים, איך אני זוכר את כל הענתיקה הזה?!) הציפייה השתלמה..נסעתי עם חברים שלי כולי לבוש בחולצה לבנה ומכנס שחור פלסטרים באצבעות ולא היה אכפת לי מה יגידו..שהגענו לשם עברנו דרך האזור האחורי של הבמה לתוך האזור של הקהל ואז חלף מולי רכב מסחרי מסוג VAN שהחלונות שלו מושחרים..כן..זה מי שאתם חושבים שזה..ולי לקח דקות לעכל מה/מי עבר לידי כרגע ואיך לא קלטתי את זה מהר.. אמרתי לחברים שהיו איתי "חבר'ה, נתראה פה עוד שעתיים וחצי אני מנסה להגיע לקדמת הבמה" אבל לצערי היה דוחק ולחץ שבשביל לפלס את הדרך לשם..הייתי צריך מלחציים ענקיות כדי להפריד אנשים אחד מהשני כדי להתקדם לאן שהוא..אז החלטתי להישאר במקומי ולצפות..עכשיו, למרות שכבר בערוץ גרמני SAT1 שידרו את ההופעה בבוקרשט..וכביכול אתה יודע למה לצפות..ההתרגשות במעמד הזה היא מטורפת..מול מסכי הענק מול התאורה העצומה..מול הסאונד האיכותי והחזק..מול מייקל..שמזנק לו משום מקום ונעמד בפוזה של פסל למשך איזה 4 דקות..עטוף בחליפת JAM נוצצת..בוהקת..מסנוור אותנו באהבתו..ואתה פשוט עומד משתהה ולא מאמין שזה הוא..שהוא פה מולך הולך להפציץ עליך שירים וריקודים שקשה לי לתאר לכם את ההתרגשות וההרגשה הזו...צמרמורות עוטפות אותך בלי הפסקה..אין רגעים של אושר יותר מזה..קיוויתי שהוא יעשה כמו בהופעה בבוקרשט..יעוף עם הרחפת..יעשה את BEAT IT על המנוף..את MAN IN THE MIROR אך כנראה שעושים 2 הופעות..מקצצים..בדיעבד הבנתי שזה היה סיבוב שלישי של ההופעות ושהוא החליט להוריד שירים מסוימים בסיבוב הזה בכל הטור הזה..ולכן שהלכתי להופעה השנייה חשבתי שאולי שם אזכה גם להגיע יותר קרוב לבמה וגם אולי שבהופעה הזו הוא יעשה את כל מה שראיתי בטלוויזיה לפני כן..אך ההופעה היתה די זהה וכך גם ההתרגשות..והכיף..והיי,למי אכפת..שיעשה מצידי הופעה של מוטאון..לראות אותו פעמיים מופיע..לא להרבה יצא לזכות בזה..ואז בדרך חזרה הביתה מההופעה השניה..נחתה עליי הכאפה של החיים שלי...לא הבאתי מצלמה לשתי ההופעות!!!!! טוב..מי חשב על זה בכלל...שמייקל פה..זה מהדברים האחרונים שאתה חושב עליהם..המצחיק היה שחזרתי לבי"ס לכיתתי..איך שנכנסתי באיחור לכיתה..כל הכיתה שידעה שאני חולה במחלה הכי בריאה בעולם...מחאו לי כפיים שהגעתי באיחור אחרי שידעו איפה הייתי בלילה שלפני כן...
מקווה שנהניתם מהסיפור..זה מה שהיה..וזה חרוט בזיכרוני..הייתי רוצה לאחל לכל מי שלא היה לחוות זאת..אבל..טוב..לא נכנס לזה..
שלכם..אביב