ציףציף1000
New member
הופעות "החומה"
במסגרת סקירת מאמרים שנכתבו על "החומה" - לשם קידום הדיון באלבום - אני מתרגמת כמה מאמרי-ביקורת שנכתבו על הופעות החומה בשנים 1980-1981. מאמר אחד הופיע ב-Uncut לפני שנה, בגליון שהוקדש ל-DSOTM. עורך המגזין, אלאן ג'ונס, התחיל את דרכו כעתונאי ב"מלודי מייקר" בשנות השבעים, ובמסגרת כתיבתו שם סיקר את הופעות "החומה". ברבות הימים, הפך ג'ונס לעורך העיתון, ולאחר מכן עבר לערוך עתונים אחרים, כאשר כיום הוא כאמור ב-Uncut. ג'ונס הוא וולשי ג'ינג'י, שאוהב עד היום רוק פשוט, בסיסי, המגובה בהרבה בירה טובה. הכתיבה שלו יכולה, לעיתים, להיות מעולה (במיוחד כאשר הוא כותב על האמן האהוב עליו, אלביס קוסטלו. או ג'ון קייל (שגם הוא וולשי)), אך בדרך כלל ג'ונס העדיף את הדחקות, והכתיבה ההומוריסטית (לפעמים מעבר לגבול הטעם הטוב), ולכן אינו נחשב בין המבקרים ה"חשובים". אבל כל זה אינו משנה לעניינינו. ג'ונס לא אהב את הפלויד - או יותר נכון, הוא לא אהב את מה שעשו לאחר שבארט עזב. בכך הוא אינו שונה ממרבית המבקרים הבריטיים בני דורו. באותו גליון של Uncut מלפני שנה, נזכר ג'ונס בהופעות "החומה" אותן סיקר, וחוזר גם לנעוריו בעיר הולדתו קארדיף, שם ראה את הפלויד לראשונה. לונדון, אוגוסט 1980 אני יושב בבית, עובד על ערימה של ממריצים שתספיק בשביל להחזיק את מוטורהד על הרגליים במשך שבוע, כאשר אני מקבל שיחת טלפון המבשרת לי שזה עתה פינק פלויד הקדישו לי שיר ממרומי הבמה בארל'ס קורט. באותה תקופה, אני לא נוהג לענות הרבה לטלפון, אם בכלל. וזה בגלל ההצטברות המעיקה של טלפונים שאני מקבל לאחרונה ממישהו שאני בדרך כלל מנסה להתחמק ממנו – הלוא הוא עורך-המשנה של המלודי מייקר, לבוש חליפות הספארי, מייקל וואטס... . מיק מזמן יצא מדעתו לאחר שהגיע למסקנה – המתנשאת, אך הצודקת – שאני חסר אחריות לחלוטין, ובעל נטיה להקלע לצרות, גם כאשר אני לא מחפש אותן. במחשבה פיכחת לאחור, הוא די צדק. [נכון – ציף]. במבט לאחור, אני יכול לראות, למשל, שכאשר אמרתי לו שאני עומד לצאת מהמשרד למשך שעות אחר הצהריים כדי לראיין את ניק לו (Nick Lowe), על כמה כוסיות, יתכן שנתתי לו את הרושם שאני עומד לשוב בהקדם לשולחני, ולהדפיס את ביקורות ההופעות של העיתון, לאותו השבוע. אני גם יכול לראות יותר בבהירות, במבט לאחור, את המידה בה גרמתי לו להלם מוחלט, כאשר טילפנתי אליו כמה ימים מאוחר יותר, כדי להכתיב לו את הראיון, ממלונית ליד העיר דאמפריז [במערב סקוטלנד, כמה קילומטרים צפונה מלונדון... – צ.] לאחר שהחלטתי בגחמה רגעית להענות להזמנתו של ניק להצטרף ללהקתו, רוקפייל, בסיבוב ההופעות שלה, אך ורק לשם ה-good time. כאשר אני מתחיל לסרב לענות לטלפון בנסיון להתחמק ממנו, מיק מתחיל לשלוח לי טלגרמות, שבאחרונה בהן כתוב:"אם אתה רוצה לשמור על מקום העבודה שלך, תגיע לכאן תוך שעה". עד היום יש לי את הטלגרמה איפשהו, והיא הגורמת לי לצחוק רם כל פעם שאני נתקל בה. אך, כמנהגי, אני שוב סוטה מהנושא. בחזרה לטלפון, שעדיין מצלצל. אני עונה לו בחוסר חשק, אך שמח על כך לאחר מעשה. זהו ידידי הטוב ג'ונתן גלינוס, העובד עם הלהקה "ד"ר פילגוד". הוא חזר זה עתה מההופעה של הפלויד בארל'ס קורט, שם הם מציגים את הגרסה החיה של "החומה", עם כל התפארת המנופחת של היצירה. זה לא מכבר כתבתי ביקורת לא מחמיאה על ההופעה במלודי מייקר, לאחר ששילמתי לספסר עבור כרטיס, מתוך נסיון – שהתברר כמוצלח – לשבור את האיסור שהטילה הלהקה על נוכחות עיתונאים, בליל הפרמיירה. מסתבר שהלהקה ראתה את הביקורת שכתבתי, והגיבה בשטנה מרוגזת הטיפוסית לכוכבי רוק המתרגזים-בקלות, שהמיליונים שלהם אינם מספיקים, ככל הנראה, בשביל לרכך את המהלומוט שמטילים בהם מבקרים מתוסכלים. לדברי ג'ונתן, שיא הקונצרט אותו ראה זה עתה, היה כאשר דייויד גילמור הקדיש שיר לי! "השיר הזה הוא בשביל אלאן ג'ונס מהמלודי מייקר", הודיע גילמור, על פי הדיווח. "השיר נקרא "ברח לגיהנום", ואנו מציעים שהוא יעשה כנ"ל!". אאוץ'! זה לא תמיד היה ככה, ביני לבין הפלויד. הפעם הראשונה שבה ראיתי אותם היתה בספטמבר 1967, בסופיה גארדנס בקארדיף [עיר הולדתו של ג'ונס - צ.], כאשר היו להקת החימום של ג'ימי הנדריקס, בערב שכלל גם הופעות של הנייס, ה-Move, להקת סול וולשית בשם Amen Corner [להקתו של אנדי פיירוות'ר-לו – צ.] ו-Eire Apparent. הנייס, שעלו על הבמה מוקדם בערב, היו גדולים, ושיא הופעתם היה אורות ה-strobe המהבהבים, שהיממו את הנוער בקהל שנחשף, לראשונה, להתחרעות פסיכדלית!. הפלויד עלו לבמה לאחר הופעה כושלת-משהו של ה-Move, חבר'ה מבירמינגהם שהתחפשו להיפים. סיד בארט עודנו עם הפלויד בנקודה זו, ועל הבמה הוא נראה רזה, יפהפה, ומחופף לחלוטין. הם מנגנים את אסטרונומי דומינה ואת אינטרסטלאר אוברדרייב, וזה פשוט משהו שאף אחד כאן לא שמע כמוהו מעולם. אני רואה את פינק פלויד הרבה, לאחר מכן: כמה פעמים ב-Key Club, מועדון בעיר וולשית קטנה בשם בריג'נד. המועדון היה בערך בגודל של הסלון שלכם, ונשאר עמי הזכרון של ההופעה, בה עמדתי בערך חצי מטר מול רוג'ר ווטרס ונבהלתי לגמרי כאשר החל לצרוח ככרוכיה ב-Careful with the Axe, Eugene. בינתיים, החליף דייב גילמור את סיד, ובקיץ 1969 הנטיות הנסיוניות שלהם החלו לעלות לי על העצבים. אני זוכר שראיתי אותם בהופעה בבריסטול, שבמחצית הראשונה שלה הלהקה ישבה על הבמה, ניסרה קורות עץ וטיגנה ביצים – מה שנהיה הבסיס ל-Alan’s Psychedelic Breakfast מ-AHM. כאשר DSOTM יצא, ארבע שנים מאוחר יותר, האלבום לא הזיז לי. כאשר יצא WYWH, הייתי כבר עתונאי במלודי מייקר, ונראה כי הגיע הזמן למהפכה, למשהו שיסיים את כל השטויות הנפוחות האלו. ולכן "החומה", אלבום כפול, שלקח שנתיים בערך להקליטו, פסיכודרמת-מסכנות שלא תאמן, ארבעה צדדים של רחמים-עצמיים, פסימיזם מורבידי וזיבול מוח מוסיקלי בלתי פוסק, אותו הביאה הלהקה לארל'ס קורט, להופעות קיץ עם כל מיני אפקטים מיוחדים. בהתחלה, אין לי כל כוונה ללכת להופעה. רק כאשר אני מגלה שהם מנסים להרחיק אנשים, אני מחליט שאני רוצה דווקא להכנס, בכדי לנצח את האמברגו הקשוח שהטילה הלהקה על העתונות. האם זה שווה את המאמץ שבהתמקחות עם ספסר על זוג כרטיסים? לא ממש, כפי שכתבתי בהרחבה במאמר הביקורת שהגשתי למחרת למערכת המייקר, ושהרגיז כל כך את דייב גילמור, עד כדי כך, שהוא החליט לעשות מזה עניין. בהופעה, "החומה" נראית לי אפילו יותר שקועה ברחמים עצמיים ואנוכיות, מנופחת ומסוגרת בעצמה, מאשר בתקליט. האפקטים המיוחדים נראו זולים וכל העסק היה כיף כמו לקדוח חור בראש של עצמך – היינו, משהו שלא תרצו לסבול פעם שניה. אני יושב שם, די מבועת, בעוד ההופעה נמשכת, קודרת ועגומה, מין אופרת-יגון בומבסטית עם פוזות חסרות שנינות. בעוד הלהקה מנגנת בכבדות, נבנית בהדרגה חומה מאסיבית בחזית הבמה. מבחינתי, הם היו יכולים לסיים את בניית החומה המזורגגת לפני שעה. לכן, אני מרגיש הקלה בסוף המחצית, כאשר החומה כמעט הושלמה, מלבד חלל אחד אחרון, דרכו רוג'ר ווטרס שר עתה את המילים המדכאות של Goodbye Cruel World. בעוד המוסיקה נמוגה וקולו נדם, הוא שם את הלבנה האחרונה בחומה. השאר הוא דממה, מבשרת רעות וקרה. כולם מסביבי נראים מוכי-תדהמה. אני? אני פשוט שמח שזה נגמר. אם זה היה ממשיך עוד רגע מזורגג אחד, הייתי ניגש לקדמת הבמה עם שפכטל ודלי מלט, ומסייע לאידיוט לסגור עצמו לנצח מזורגג. "ברח לגיהנום", בתחת שלי.
במסגרת סקירת מאמרים שנכתבו על "החומה" - לשם קידום הדיון באלבום - אני מתרגמת כמה מאמרי-ביקורת שנכתבו על הופעות החומה בשנים 1980-1981. מאמר אחד הופיע ב-Uncut לפני שנה, בגליון שהוקדש ל-DSOTM. עורך המגזין, אלאן ג'ונס, התחיל את דרכו כעתונאי ב"מלודי מייקר" בשנות השבעים, ובמסגרת כתיבתו שם סיקר את הופעות "החומה". ברבות הימים, הפך ג'ונס לעורך העיתון, ולאחר מכן עבר לערוך עתונים אחרים, כאשר כיום הוא כאמור ב-Uncut. ג'ונס הוא וולשי ג'ינג'י, שאוהב עד היום רוק פשוט, בסיסי, המגובה בהרבה בירה טובה. הכתיבה שלו יכולה, לעיתים, להיות מעולה (במיוחד כאשר הוא כותב על האמן האהוב עליו, אלביס קוסטלו. או ג'ון קייל (שגם הוא וולשי)), אך בדרך כלל ג'ונס העדיף את הדחקות, והכתיבה ההומוריסטית (לפעמים מעבר לגבול הטעם הטוב), ולכן אינו נחשב בין המבקרים ה"חשובים". אבל כל זה אינו משנה לעניינינו. ג'ונס לא אהב את הפלויד - או יותר נכון, הוא לא אהב את מה שעשו לאחר שבארט עזב. בכך הוא אינו שונה ממרבית המבקרים הבריטיים בני דורו. באותו גליון של Uncut מלפני שנה, נזכר ג'ונס בהופעות "החומה" אותן סיקר, וחוזר גם לנעוריו בעיר הולדתו קארדיף, שם ראה את הפלויד לראשונה. לונדון, אוגוסט 1980 אני יושב בבית, עובד על ערימה של ממריצים שתספיק בשביל להחזיק את מוטורהד על הרגליים במשך שבוע, כאשר אני מקבל שיחת טלפון המבשרת לי שזה עתה פינק פלויד הקדישו לי שיר ממרומי הבמה בארל'ס קורט. באותה תקופה, אני לא נוהג לענות הרבה לטלפון, אם בכלל. וזה בגלל ההצטברות המעיקה של טלפונים שאני מקבל לאחרונה ממישהו שאני בדרך כלל מנסה להתחמק ממנו – הלוא הוא עורך-המשנה של המלודי מייקר, לבוש חליפות הספארי, מייקל וואטס... . מיק מזמן יצא מדעתו לאחר שהגיע למסקנה – המתנשאת, אך הצודקת – שאני חסר אחריות לחלוטין, ובעל נטיה להקלע לצרות, גם כאשר אני לא מחפש אותן. במחשבה פיכחת לאחור, הוא די צדק. [נכון – ציף]. במבט לאחור, אני יכול לראות, למשל, שכאשר אמרתי לו שאני עומד לצאת מהמשרד למשך שעות אחר הצהריים כדי לראיין את ניק לו (Nick Lowe), על כמה כוסיות, יתכן שנתתי לו את הרושם שאני עומד לשוב בהקדם לשולחני, ולהדפיס את ביקורות ההופעות של העיתון, לאותו השבוע. אני גם יכול לראות יותר בבהירות, במבט לאחור, את המידה בה גרמתי לו להלם מוחלט, כאשר טילפנתי אליו כמה ימים מאוחר יותר, כדי להכתיב לו את הראיון, ממלונית ליד העיר דאמפריז [במערב סקוטלנד, כמה קילומטרים צפונה מלונדון... – צ.] לאחר שהחלטתי בגחמה רגעית להענות להזמנתו של ניק להצטרף ללהקתו, רוקפייל, בסיבוב ההופעות שלה, אך ורק לשם ה-good time. כאשר אני מתחיל לסרב לענות לטלפון בנסיון להתחמק ממנו, מיק מתחיל לשלוח לי טלגרמות, שבאחרונה בהן כתוב:"אם אתה רוצה לשמור על מקום העבודה שלך, תגיע לכאן תוך שעה". עד היום יש לי את הטלגרמה איפשהו, והיא הגורמת לי לצחוק רם כל פעם שאני נתקל בה. אך, כמנהגי, אני שוב סוטה מהנושא. בחזרה לטלפון, שעדיין מצלצל. אני עונה לו בחוסר חשק, אך שמח על כך לאחר מעשה. זהו ידידי הטוב ג'ונתן גלינוס, העובד עם הלהקה "ד"ר פילגוד". הוא חזר זה עתה מההופעה של הפלויד בארל'ס קורט, שם הם מציגים את הגרסה החיה של "החומה", עם כל התפארת המנופחת של היצירה. זה לא מכבר כתבתי ביקורת לא מחמיאה על ההופעה במלודי מייקר, לאחר ששילמתי לספסר עבור כרטיס, מתוך נסיון – שהתברר כמוצלח – לשבור את האיסור שהטילה הלהקה על נוכחות עיתונאים, בליל הפרמיירה. מסתבר שהלהקה ראתה את הביקורת שכתבתי, והגיבה בשטנה מרוגזת הטיפוסית לכוכבי רוק המתרגזים-בקלות, שהמיליונים שלהם אינם מספיקים, ככל הנראה, בשביל לרכך את המהלומוט שמטילים בהם מבקרים מתוסכלים. לדברי ג'ונתן, שיא הקונצרט אותו ראה זה עתה, היה כאשר דייויד גילמור הקדיש שיר לי! "השיר הזה הוא בשביל אלאן ג'ונס מהמלודי מייקר", הודיע גילמור, על פי הדיווח. "השיר נקרא "ברח לגיהנום", ואנו מציעים שהוא יעשה כנ"ל!". אאוץ'! זה לא תמיד היה ככה, ביני לבין הפלויד. הפעם הראשונה שבה ראיתי אותם היתה בספטמבר 1967, בסופיה גארדנס בקארדיף [עיר הולדתו של ג'ונס - צ.], כאשר היו להקת החימום של ג'ימי הנדריקס, בערב שכלל גם הופעות של הנייס, ה-Move, להקת סול וולשית בשם Amen Corner [להקתו של אנדי פיירוות'ר-לו – צ.] ו-Eire Apparent. הנייס, שעלו על הבמה מוקדם בערב, היו גדולים, ושיא הופעתם היה אורות ה-strobe המהבהבים, שהיממו את הנוער בקהל שנחשף, לראשונה, להתחרעות פסיכדלית!. הפלויד עלו לבמה לאחר הופעה כושלת-משהו של ה-Move, חבר'ה מבירמינגהם שהתחפשו להיפים. סיד בארט עודנו עם הפלויד בנקודה זו, ועל הבמה הוא נראה רזה, יפהפה, ומחופף לחלוטין. הם מנגנים את אסטרונומי דומינה ואת אינטרסטלאר אוברדרייב, וזה פשוט משהו שאף אחד כאן לא שמע כמוהו מעולם. אני רואה את פינק פלויד הרבה, לאחר מכן: כמה פעמים ב-Key Club, מועדון בעיר וולשית קטנה בשם בריג'נד. המועדון היה בערך בגודל של הסלון שלכם, ונשאר עמי הזכרון של ההופעה, בה עמדתי בערך חצי מטר מול רוג'ר ווטרס ונבהלתי לגמרי כאשר החל לצרוח ככרוכיה ב-Careful with the Axe, Eugene. בינתיים, החליף דייב גילמור את סיד, ובקיץ 1969 הנטיות הנסיוניות שלהם החלו לעלות לי על העצבים. אני זוכר שראיתי אותם בהופעה בבריסטול, שבמחצית הראשונה שלה הלהקה ישבה על הבמה, ניסרה קורות עץ וטיגנה ביצים – מה שנהיה הבסיס ל-Alan’s Psychedelic Breakfast מ-AHM. כאשר DSOTM יצא, ארבע שנים מאוחר יותר, האלבום לא הזיז לי. כאשר יצא WYWH, הייתי כבר עתונאי במלודי מייקר, ונראה כי הגיע הזמן למהפכה, למשהו שיסיים את כל השטויות הנפוחות האלו. ולכן "החומה", אלבום כפול, שלקח שנתיים בערך להקליטו, פסיכודרמת-מסכנות שלא תאמן, ארבעה צדדים של רחמים-עצמיים, פסימיזם מורבידי וזיבול מוח מוסיקלי בלתי פוסק, אותו הביאה הלהקה לארל'ס קורט, להופעות קיץ עם כל מיני אפקטים מיוחדים. בהתחלה, אין לי כל כוונה ללכת להופעה. רק כאשר אני מגלה שהם מנסים להרחיק אנשים, אני מחליט שאני רוצה דווקא להכנס, בכדי לנצח את האמברגו הקשוח שהטילה הלהקה על העתונות. האם זה שווה את המאמץ שבהתמקחות עם ספסר על זוג כרטיסים? לא ממש, כפי שכתבתי בהרחבה במאמר הביקורת שהגשתי למחרת למערכת המייקר, ושהרגיז כל כך את דייב גילמור, עד כדי כך, שהוא החליט לעשות מזה עניין. בהופעה, "החומה" נראית לי אפילו יותר שקועה ברחמים עצמיים ואנוכיות, מנופחת ומסוגרת בעצמה, מאשר בתקליט. האפקטים המיוחדים נראו זולים וכל העסק היה כיף כמו לקדוח חור בראש של עצמך – היינו, משהו שלא תרצו לסבול פעם שניה. אני יושב שם, די מבועת, בעוד ההופעה נמשכת, קודרת ועגומה, מין אופרת-יגון בומבסטית עם פוזות חסרות שנינות. בעוד הלהקה מנגנת בכבדות, נבנית בהדרגה חומה מאסיבית בחזית הבמה. מבחינתי, הם היו יכולים לסיים את בניית החומה המזורגגת לפני שעה. לכן, אני מרגיש הקלה בסוף המחצית, כאשר החומה כמעט הושלמה, מלבד חלל אחד אחרון, דרכו רוג'ר ווטרס שר עתה את המילים המדכאות של Goodbye Cruel World. בעוד המוסיקה נמוגה וקולו נדם, הוא שם את הלבנה האחרונה בחומה. השאר הוא דממה, מבשרת רעות וקרה. כולם מסביבי נראים מוכי-תדהמה. אני? אני פשוט שמח שזה נגמר. אם זה היה ממשיך עוד רגע מזורגג אחד, הייתי ניגש לקדמת הבמה עם שפכטל ודלי מלט, ומסייע לאידיוט לסגור עצמו לנצח מזורגג. "ברח לגיהנום", בתחת שלי.
