הוצאנו את ירדן מהצהרונית
אתם בטח לא זוכרים את הויכוחים שהיו לנו איתם, אז אני אזכיר
ירדן בת 6 חולה במחלה מטאבולית, לקוית שמיעה וראיה, ועם קשיים מוטוריים. הכליות שלה פגועות ולכן היא מקבלת השלמות מלחים דרך הפה בערך 20 פעמים ביום. אחת התרופות גורמת לה לשילשולים, ולפעמים, בורח לה בגן. היא בגן חובה רגיל (חטיבה צעירה). ומתחילת השנה היו בעיות עם הצהרונית, שנפתרו רק אחרי שפנינו לגורמים בכירים במועצה. היה חשוב לנו שהיא תהיה בצהרונית, כי היא מאד אוהבת חברה, ומסתדרת טוב עם החברים מהגן, ואנחנו משתדלים לתת לה חיים נורמלים ככל האפשר. בשבוע שעבר, הם הצליחו לשבור אותנו, והחלטנו, להוציא אותה משם. אחת המטפלות פשוט הכריזה שהיא לא מוכנה יותר לטפל בירדן, ולנו כבר אין כח להילחם ברוע לב של אנשים (מוסיפה אחרי שקראתי 3 פעמים את ההודעה שהיא לא ניראית לי אשה רעה באופן מיוחד, ואפשר להבין מטפלת שעובדת עם ילדים בני 6, למה היא לא מוכנה להחליף בגדים עם שלשול, במיוחד כשאין להם מקלחות בגן). תגידו, גם לכם (בעיקר להורים שהילדים שלהם משולבים במסגרות רגילות), כ"כ קשה עם התגובות של הסביבה? ובעיקר של הצוות שאמור לטפל בילדים? לי היה ממש שבוע שחור, עד הרגע שהחלטנו להוציא את ירדן. כל יום בדרך הביתה היתה לי כזאת הרגשת מועקה, וכל כך פחדתי להיכנס לגן וליראות שהיא לא עם המכנסיים שהלבשנו לה בבוקר. איך מתמודדים? נלחמים? מתלוננים? גורמים לאותה מטפלת רגשות אשמה? או שפשוט מתעלמים וממשיכים הלאה? יש לציין שאצלנו הצהרונית היא גוף פרטי לחלוטין, אבל עובד בגני הילדים כזכיין של המועצה. היום ירדן בבית, עוזרת
למטפלת לטפל באחים שלה - תאומים בני שנה
אתם בטח לא זוכרים את הויכוחים שהיו לנו איתם, אז אני אזכיר
