הוראה ב"כללית" - אין להשתמש בדרום בגז צחוק

[Sigal H]

הוראה ב"כללית" - אין להשתמש בדרום בגז צחוק

במהלך טיפולי שיניים.
"במרפאות "כללית סמייל" חוששים שמטופלים שיטושטשו בגז יתקשו להגיע למרחב מוגן במהירות הדרושה, ועל כן אסרו על השימוש מראשון לציון דרומה." כך בכתבה שפורסמה הבוקר ב"הארץ". האפשרויות העומדות בפני המטופלים הן או לעבור את הטיפול ללא גז או לדחות את התור.

מה דעתכם על ההחלטה?

באופן אישי, אתם משנים משהו בטיפולים או בתרופות שלכם בשל המצב והצורך להיות מפוקסים ומהירי תגובה?

 

[ויויאן טאץווד]

לי זה נשמע ממש מוזר והזוי - אבל ככה הכל

בתקופה האחרונה.

אני לא יכולה לקרוא הארץ אז לא יכולה לקרוא את הכתבה המלואה. ואולי עדיף לי שלא...

כשבנאדם נמצא בסיטואציה רפואית הוא מלכתחילה אמור להיות נזקק לסיוע. אז מה? לא ירדימו אנשים בזמן ניתוח כי אם תהיה אזעקה הם לא יוכלו לרוץ למרחב מוגן? ואם אדם באמצע טיפול שינייים ולמשל הוא מדמם, אז לא יעצרו לו את הדימום בגלל שיש אזעקה?

בתכל'ס נראה לי שזו עוד דרך לדחות או לבטל טפולים רפואיים בגלל מצב החירום. וזו נשמעת לי כמו דרך מטומטמת במיוחד.
דחיפות של הטיפול צריכה להיות לפי חומרת המצב. אם אדם סובל כאבי שורש למשל, ואי אפשר לדחות את הטיפול שלו אז נגזר עליו לסבול ולא לקבל גז צחוק אם זה מה שעוזר לו, ו"להענש" בגלל שמנסים לצמצם כמה שיותר פאציינטים?

יש אנשים שבלי גז צחוק לא יכולים לעבור טיפול שיניים אלא בהרדמה מלאה, אז מה? לזה יש יותר זמינות? אין, כי חסרים רופאים מרדימים בארץ בכל מקרה.

---

לגבי עצמי, אני חושבת שאם היו לי תורים לאופרציות רפואיות הייתי מבטלת כי לא הייתי יכולה לעמוד ברמת החרדה.
אני גם לא אפחד נגיד לקחת כדור שינה מאד חזק. מצד שני כשאני עכשיו חושבת על זה, יש אנשים שנפצעו במהלך הריצה שלהם למרחב המוגן. אז מה שחשוב זה לזכור שאם אנחנו תחת השפעת כדורים שמטשטשים אותנו או לא לנסות לרוץ בכלל (כי התאונה המיידית יש לה סבירות יותר גבוהה) או שיהיה איתנו מישהו. שלא תמיד יש.
אבל לא בגלל זה אני אשנה את הטיפול התרופתי שלי.
הטיפול פחות אפקטיבי בגלל כל מה שקורה. ואני מקוווה רק שאצליח לחזור לאיזון תרופתי אחרי שתגמר התקופה הקשה הזו.

ולנוכח מצבי הרגיל אני גם לא מצפה מעצמי להיות מהירת תגובה או מפוקסת, אני לא יכולה להיות גם אם נורא ארצה. להיפך, אני צריכה ביתר שאת להזכיר לעצמי לעשות דברים רק לאט ובלי לחץ, כפי שאני חייבת לעשות גם בימי שלום.

כמו שאמרה לי אשה חכמה מאד: אנחנו יכולים לעשות רק מה שאנחנו יכולים לעשות. (תודה לך

)

 

[Sigal H]

מעניין

חיפשתי עכשיו עוד מידע ומכל הקישורים חזרתי שוב ושוב לכתבה הזו ב"הארץ" ואליה בלבד. כיוון שכך, בדיעבד, היא די מפוקפקת בעיניי. אחח, כוח שיש היום לא היה אתמול

אבל אם נמשיך, אני חושבת שכן הייתי מתייחסת לזה עם טיפוליי. קודם כל, לא הייתי ששה לנסות תרופות חדשות בתקופה הזו. יש לי נטייה חזקה לתופעות לוואי. לכן אם עוד לא ניסיתי בחיי גז צחוק, הייתי מעדיפה פשוט לדחות את הטיפול ככל האפשר, ואם דחוף - אולי לעשות זאת מחוץ לטווח. אבל זו העדפה אישית שלי, ואני מבינה גם את מי שלא מוכן שהמצב הבטחוני ישנה לו את התוכניות.
מה שעשיתי במלחמת לבנון השנייה היה, עד כמה שאפשר, לקחת את התרופות "הכבדות" כשאני כבר בתוך המקלט (גם אם זה חרג מעט מהלו"ז הקבוע, אבל רק מעט) כדי להיות במיטבי במדרגות היורדות אליו - גם אם ארד לאט וזה יכאב נצח, לפחות אשאר בחתיכה אחת. יש לי ולעמוד השדרה שלי ניסיון מר עם מדרגות והן הפחידו אותי יותר מהקטיושות. כפי שהיטבת לכתוב, "התאונה המיידית יש לה סבירות יותר גבוהה". ובכל זאת ירדתי למקלט בזמן סביר ולא וויתרתי על אף תרופה.

באשר לסיפא של דברייך, הזכרת לי את המשפט האלמותי מתוך "לשקוע בספר טוב" מאת ג'ספר פורד (ציטוט מהזיכרון, בע"מ):
"זה לא יהיה קשה, זה יהיה בלתי אפשרי. אבל כבר עשיתי דברים בלתי אפשריים בעבר והמחשבה על כך כבר לא מפחידה אותי כמו פעם".

שולחת מכאן חופן חיוכים לכל העומדים בקו האש. שתוכלו, תמיד.
סיגל

 

[ויויאן טאץווד]

קודם כל זה נחמד ותמוה שהארץ הפך להיות מקור

מפוקפק, יש לי בלבי הרבה על העיתון הזה, אז זה סוג מאד מסוים של שמחה לאיד, לא שבטוח שיש על מה

כן, את צודקת לגבי תרופות. גם אני לא הייתי מנסה תרופות חדשות או בכלל עושה משהו חדש בתקופה הזו. (חוץ מללכת לים

)

האזעקות אצלנו הן כל כך ספורדיות (השבח לאל

) שאני לא ממש יכולה לתכנן את לקיחת התרופות שלי על פיהן. כן יש את הקטע שאחרי אזעקה אני מחכה קצת, נגיד אם חשבתי להתרחץ או אפילו לקחת כדור שינה, כי לפעמים יש כמה אחת אחרי השנייה.

ואין לנו מקלט (ז"א יש אבל הוא רחוק, ובאופן פרדוקסלי דווקא עליו נפל רסיס). ומדרגות הן הרי האויב הכי מיידי שלנו

והמרחב המוגן שלי זה לרדת שני גרמי מדרגות לקומה מתחת. אז אם אני תחת כדורים מטשטשים או סתם מרגישה מאד מאד רע, ובעיקר עם כפכפים - זה ממש רעיון גרוע לנסות להתמודד עם המדרגות.

לגבי הציטוט היפה, הוא היה נכון בצורה קיצונית לי לפני שחליתי. ועוד לפני שחליתי קיבלתי עם עצמי החלטה שאני לא רוצה לעשות יותר את הבלתי אפשרי (הסבר: בשלב מסוים הבנתי על עצמי שלעשות משהו שהוא אפשרי זה לא מאתגר אותי והבנתי איך אני תמיד ששה לעשות את הבלתי אפשרי, ואם אפשר להכניס עוד כמה פרמטרים שמסבכים את המצב אז בכלל מה טוב

). אז אני בהחלט יודעת כבר שזה אפשרי, אבל גם יודעת מה המחיר של זה, ואת המחיר המצטבר של זה אני משלמת בעצם התפרצות המחלה עצמה.

כיום אני שואפת, והמחלה "מזכירה" לי את זה כל פעם מחדש, להניח לבלתי אפשרי לנסות לעשות את האפשרי, וגם את זה אם אפשר לעשות כמה שפחות מושלם ול"עגל פינות" מה טוב. זה מה שהמחלה דורשת ממני.

את את הלעשות את הבלתי אפשרי אני משאירה לאנשים אחרים. "תליתי את הנעליים" מהבחינה הזו.
משתדלת לאמץ את: לעשות רק את מה שאנחנו יכולים לעשות. ולהסתפק בזה. ולהשתיק את ההלקאה העצמית על זה שיכולתי לעשות יותר (בעולם דמיוני

).

המשך סופ"ש עם יכולת להתמודד עם כל מה שזה לא יהיה

 

[Sigal H]

(ללא כותרת)

תודה על ההבהרה, נראה לי שעכשיו הבנתי.

אסביר, אם כך, מהו "הבלתי אפשרי" שאני דיברתי עליו. זה אולי אנוכי מצידי, אבל הבלתי אפשרי נמדד לפי היכולות שלי בלבד ולא לפי יכולותיו של אדם סטנדרטי (שאין לי מושג מהן), ובסופו של דבר, אם לוקחים בחשבון את כל ההשלכות, לפעמים זה נראה כמו הדבר הפחות אנוכי לעשות. אני לא צריכה להציל את העולם, להפך - לא כדאי שאנסה להציל את העולם ואת כל היקרים לי כשאני יודעת שזה על סף או מעל לכוחותיי, שכן אם אנסה לעשות זאת רק אסבך אנשים אחרים שיצטרכו לתפוס את מקומי ולגמור את העבודה, ואז עוד לעזור לי להתאושש. לא רוצה ככה, להפוך לעול נוגד את כל הרעיון שבלפעול למען. כשבוחרים מטרה לעבוד למענה צריך לוודא שהיא מספיק ריאלית כדי לא להפר את חוקי הפיזיקה ושות', ומספיק בלתי אפשרית כדי שאהיה היחידה כמעט שתאמין שזה בר השגה ואנשים לא ישגעו אותי עם עצות מיותרות. אני לא צריכה להוכיח דבר לאיש, אבל בהחלט צריכה אתגר בחיים. ואם האתגר הזה מביא טוב לעוד מישהו מלבדי, אשריי.

באותו להט אני מאמינה גם שאנשים אחרים צריכים להתמודד בעצמם עם האתגרים שלהם ואני לא הולכת לעשות בשבילם את העבודה שהם מסוגלים לעשות במחיר פעוט משלי. מה שכן, אשמח לעזור להם על הדרך כמיטב יכולתי – יכולתי, ולא יותר ממנה. לשמחתי, יכולת נמדדת לא רק בגוף ויש לי מה לתרום. ואם לא היה, הייתי מאלתרת משהו לתת בכל זאת

מקווה שהפעם הייתי קצת יותר הגיונית.

אגב, איך את מסוגלת ללכת עם כפכפים? זה לא מאמץ לך יותר את הרגליים?

חיוך,
סיגל

 

[ויויאן טאץווד]

תודה על עוד הרבה חוכמה

אני אקרא את זה גם לעומק וגם לרוחב ובטוחה שאלמד הרבה ממה שכתבת.

כפכפים? רק לדדות מחדר לחדר בבית...

אבל מעדיפה גרביים. עוד לא נסגרתי לגמרי על מנעלים ביתיים לעונה הזו, כי מה שהיה לי נאלץ להזרק לפח (ככה זה כשזה מייד אין צ'יינה).

בחוץ אני לא יכולה ללכת עם משהו שלא מחזיק את כל כף הרגל כבר..... יותר מ-15 שנה לפחות. רק אורטופדי.

 

[Sigal H]

בשמחה

וכמה טוב שעכשיו יש גם נעליים אורטופדיות יפות וקלילות, הא?

 

[ויויאן טאץווד]

נעליים אורטופדיות

שהן גם נגיד יפות או לפחות לא מפדחות זה עדיין לא פשוט למצוא. אחרי שמצאתי חברה מדהימה אז הפסיקו להביא אותם לארץ. שוקלת לקנות דרך האינטרנט.

מה שרציתי להגיד לגבי כפכפפים זה שמי שטיפל'ה לא יציב (כמונו) לרדת עם כפכפים במדרגות זה ממש סכנת נפשות. להלן, שיקולי "לצאת או לא לצאת" למרחב המוגן.

 

[ויויאן טאץווד]

לפעמים הבלתי אפשרי אפשרי, למשל לקרוא כתבה

בהארץ.

ניסיתי והכתבה הזו פתוחה, ולא צריך לשלם 5 ש"ח ולבקש אגורה אחת עודף כדי לקרוא אותה.

אולי הם פתחו את חומת התשלום בגלל המצב? כמו שעשו באופן "הומניטרי" בזמן הסופה בירולשים...

אז קראתי ועוד יותר הזדעזעתי כי זה מתייחס בעיקר לילדים

זה אחד הדברים הכי מטומטמים ששמעתי זה זמן רב.
כן, בואו תעשו להם עוד טראומה, בתוך המצב הזה, גם תנסו לעשות להם טיפול שיניים בלי הרגעה. פשוט מקסים

ובכלל, כמה זה שונה להרים על הידיים ולקחת למרחב מוגן ילד בן שלוש בין הוא על גז צחוק ובין אם לאו

מה עוד שכל הדיוט יודע שההשפעה של גז צחוק מתבטלת תוך שניות מרגע שמפסיקים אותו.

איוולת וטמטום מליגה אחרת

כללית איבדו אצלי קרדיט שדווקא נבנה אצלי לאחרונה.
והרוב המוחלט של הטוקבקים היה יח"צ סמוי מטעם כללית עצמה, עוד נקודות שחורות.

אז הנה עוד משהו להתנחם בו, למי שבאמת לא צריך. איזה מזל שאני לא צריכה טיפול שיניים דחוף עכשיו, ושאני לא בת ארבע ולא בכללית. דיינו

 

[Sigal H]

ילד בן שלוש אולי לא משנה

אבל מה עם ילד מנומנם בן עשר שלא שוקל רבע עוף? לא כל ילד אפשר לשאת על הידיים, ולא כל מבוגר יכול לשאת על ידיו ילד. אם כי אפשר לפתור את זה בקלות ע"י כסא גלגלים פנוי במרפאה.

לא שאני מגבה את ההחלטה, אם אכן הייתה כזו

ואני איתך בעניין הטראומה. זה בדיוק מה שחסר להם.

 

[ויויאן טאץווד]

אנחנו באותה גישה

אז אי אפשר להגביל את זה לפי גיל או משקל של ילד? למה גורף?
כמובן שהם לא יטרחו שיהיו להם כסאות גלגלים, לכן הם בכלל קובעים את התקנה הזו כדי להוריד מעל עצמם עומס.
מה שמוזר, כי מילא תחומי רפואה אחרים, אבל שיניים? במקום להערך לתת טיפול, גם אם זה דורש מהם להשקיע קצת במצב הנוכחי, ולא ליצור עומסים ותורים שיהיו אחרי המלחמה...

ושוב, גז צחוק מתפוגג ממש מיד כשמפסיקים אותו, לכן מעדיפים אותו על שימוש במרגיעונים שמשאירים את המטופל מטושטש גם אח"כ.

בקיצור, מוזר, וגם מוזר שלא מצאת על זה חומר באף מקור אחר...