דוגמא נוספת להוראת עמיתים
הייתה לי פעם מתעמלת בת 5, לא מוכשרת במיוחד, די חלשה, ללא מוטיבציה, לא אינטיליגנטית במיוחד ושובבה. באחד האימונים נתתי לבנות מיני תחנה של ריצה, ניתור למעלה על מקפצה ונחיתה על מזרן. אני לא זוכרת באילו נסיבות, נדמה לי שהיא אמרה לי פשוט "לא בא לי לעשות". אז הצעתי לה להיות אחראית תחנה, כלומר מדריכה. ההנחיות היו כדלהלן: מה שאת צריכה להקפיד עליו הוא הידיים. הידיים על המקפצה צריכות להיות למטה, ובשעת הניתור הן צריכות להיות מורמות למעלה. נחיתה עם ידיים למעלה או קדימה. [נתתי לה להתמקד בדבר אחד בלבד- הידיים, ולא בכל המיומנות]. את עומדת כאן, בנקודה הזאת [אני מראה לה היכן לעמוד, מפני שלבד היא יכולה לעמוד קרוב מידיי, או רחוק מידיי, או במקום שלא רואים טוב וכו']. אחרי כל תרגיל, את אומרת למתעמלת משהו טוב, כמו למשל איזה יופי מתחת פוינט, איזה בגד גוף יפה יש לך, איזה יופי השיער שלך אסוף [חיזוק חיובי, וכן מונע מהמתעמלות להתעצבן על "המדריכה"] לאחר מכן את מעירה לה על עבודת הידיים, כפי שהסברתי. ההוראות ניתנו מול כולם, ולא לבד מול "המדריכה". כל הבנות ידעו מה התפקיד של "המדריכה", מה היא אמורה לעשות ומה אסור לה לעשות. ההצלחה הייתה אדירה. "המדריכה" קיבלה המון עוצמה. מוטיבציה. הנאה. *כל* הבנות קלטו את נושא הידיים [לעומת מדריכה אמיתית שמתקנת את זה, ועוד דברים, והילדות לא תמיד קולטות ומייחסות תשומת לב אמיתית לדברים]. "המדריכה" השתפרה פלאים בניתור על מקפצה. בתור הבא, מיקדתי את "המדריכה" בנושא החזקת גוף: את צריכה לשים לב לשלושה דברים: גב ישר, רגליים צמודות, פוינט. כל שאר ההנחיות אותו דבר. אח"כ התמקדנו בנחיתה וכן הלאה.
