הורדוס
הוא הסתובב בחדר, עצבני וחסר אונים. הרים שוב את השלט, כיוון מחדש את הרדיו, והעביר תחנות. אחת אחרי השניה, לא מוצא באף אחת מהן את ההפוגה המבוקשת. האם תבוא היום? השאלה מנקרת בראשו מהרגע שפתח את עיניו. ניגש לשידה שבקצה החדר, מעיין וחופר בתוך מבול הניירת המונח על המדף. שני מכתבים שהתחיל אך לא סיים, ממתינים בסבלנות בתחתית הערימה יחד עם טפסים וענייני מדינה שונים. איפה,לעזעזל, הוא שמר את מספר הטלפון שלה? אולי כדאי שיכתוב לה מכתב. כמה ימים כבר עבר את הריטואל הזה? מאה? שלוש מאות? שנה? עשור? הוא ניגש לשולחן העבודה עם אלבום התמונות ביד והדליק את מנורת הקריאה. פותח את הדפים המוכתמים מסימני אצבעות שעברו בשקיקה כה רבה על פני אותה דמות אהובה, שוב ושוב ושוב. הנה היא, צעירה, יפה, חופשיה. הנה הוא, צעיר - קצת פחות יפה - אבל כל-כך כל-כך חופשי. הזכרונות מציפים אותו, עוטפים אותו עד כדי כאב. הוא עוצם עיניים כדי לא להרגיש בכאב בעוצמה רבה כל-כך, אך נראה שהפעם השד לא מעוניין להניח לו. הוא נועל את אפאפיו אך מול העיניים ממשיכה לרצד דמותה הזועקת, מתחננת שיניח לה. מה קרה לו? הוא רוצה לעזור לה, אבל לא יכול. המטפחת שהוא אוחז כאילו מאליה נתפסת מסביב לצווארה. הוא שומע אותה צועקת. מנסה לאטום את האוזניים בעזרת ידיו, אך הזעקות שלה עוברות בנקל את המחיצה שדמיין כי יוכל להקים. היא מבקשת שירחם עליה, הוא מהדק את אצבעותיו על תנוך אוזנו. פניה מתחילות להכחיל. הוא מנסה להתרכז בעיניו העצומות אך מבטה מתעקש להיפגש במבטו. תיכף, עוד מעט, הוא יודע, גופה ישקוט. היא שוקטת כל יום כך, כל יום ויום מאז אותו רגע ארור לפני כל-כך הרבה זמן - לפני אין ספור עידנים. והוא הרי כה אהב אותה... איך העזה לבגוד בו? בשלטונו? אכן, איש שכמותו לא ישב לעולם בכלא, לא בכלא בשר ודם. הרבה בוגדים היו לו, וכולם מצאו את מותם. הוא בטוח מעתה. הנה, היא שוב קמה לתחיה מול עיניו. יפהפיה, עם עיני שקד חומות ונוצצות וחכמות. ושוב היא מתחילה לבכות ולצעוק. הוא שוב עוצם עיניו ומתמסר לזעקה שבוקעת מגרונו-גרונה. גופה מתפתל תחת מצוקת המחנק, גופו מתפתל תחתיו בחוסר שליטה, צעקותיהם ובכיים המשותף נמהלים בחשיכה שמתחילה לאפוף אותו. הוא כורע תחתיו. גופה מתחיל לשקוט, וגופו כאילו מאליו מתחיל להמשך לתוך החלל. היא שקטה עתה לגמרי, והוא מתמזג עם החלל, עם האינסוף, שקט לבסוף גם הוא. מרים, שלי, מרים...
הוא הסתובב בחדר, עצבני וחסר אונים. הרים שוב את השלט, כיוון מחדש את הרדיו, והעביר תחנות. אחת אחרי השניה, לא מוצא באף אחת מהן את ההפוגה המבוקשת. האם תבוא היום? השאלה מנקרת בראשו מהרגע שפתח את עיניו. ניגש לשידה שבקצה החדר, מעיין וחופר בתוך מבול הניירת המונח על המדף. שני מכתבים שהתחיל אך לא סיים, ממתינים בסבלנות בתחתית הערימה יחד עם טפסים וענייני מדינה שונים. איפה,לעזעזל, הוא שמר את מספר הטלפון שלה? אולי כדאי שיכתוב לה מכתב. כמה ימים כבר עבר את הריטואל הזה? מאה? שלוש מאות? שנה? עשור? הוא ניגש לשולחן העבודה עם אלבום התמונות ביד והדליק את מנורת הקריאה. פותח את הדפים המוכתמים מסימני אצבעות שעברו בשקיקה כה רבה על פני אותה דמות אהובה, שוב ושוב ושוב. הנה היא, צעירה, יפה, חופשיה. הנה הוא, צעיר - קצת פחות יפה - אבל כל-כך כל-כך חופשי. הזכרונות מציפים אותו, עוטפים אותו עד כדי כאב. הוא עוצם עיניים כדי לא להרגיש בכאב בעוצמה רבה כל-כך, אך נראה שהפעם השד לא מעוניין להניח לו. הוא נועל את אפאפיו אך מול העיניים ממשיכה לרצד דמותה הזועקת, מתחננת שיניח לה. מה קרה לו? הוא רוצה לעזור לה, אבל לא יכול. המטפחת שהוא אוחז כאילו מאליה נתפסת מסביב לצווארה. הוא שומע אותה צועקת. מנסה לאטום את האוזניים בעזרת ידיו, אך הזעקות שלה עוברות בנקל את המחיצה שדמיין כי יוכל להקים. היא מבקשת שירחם עליה, הוא מהדק את אצבעותיו על תנוך אוזנו. פניה מתחילות להכחיל. הוא מנסה להתרכז בעיניו העצומות אך מבטה מתעקש להיפגש במבטו. תיכף, עוד מעט, הוא יודע, גופה ישקוט. היא שוקטת כל יום כך, כל יום ויום מאז אותו רגע ארור לפני כל-כך הרבה זמן - לפני אין ספור עידנים. והוא הרי כה אהב אותה... איך העזה לבגוד בו? בשלטונו? אכן, איש שכמותו לא ישב לעולם בכלא, לא בכלא בשר ודם. הרבה בוגדים היו לו, וכולם מצאו את מותם. הוא בטוח מעתה. הנה, היא שוב קמה לתחיה מול עיניו. יפהפיה, עם עיני שקד חומות ונוצצות וחכמות. ושוב היא מתחילה לבכות ולצעוק. הוא שוב עוצם עיניו ומתמסר לזעקה שבוקעת מגרונו-גרונה. גופה מתפתל תחת מצוקת המחנק, גופו מתפתל תחתיו בחוסר שליטה, צעקותיהם ובכיים המשותף נמהלים בחשיכה שמתחילה לאפוף אותו. הוא כורע תחתיו. גופה מתחיל לשקוט, וגופו כאילו מאליו מתחיל להמשך לתוך החלל. היא שקטה עתה לגמרי, והוא מתמזג עם החלל, עם האינסוף, שקט לבסוף גם הוא. מרים, שלי, מרים...
