כזאת אני
בדיוק כזו ילדה בתוך צמר גפן וכמו שאמרת, כל קושי ולו בירוקרטיה טיפשית ביותר, ממוטט. זה המקום שאני נמצאת בו עכשו. צריכה לחפש עבודה בתחום שלי,אחרי שכבר עזבתי עבודה כזו שנה שעברה. ואני לא מסוגלת. קניתי עיתון. הסתובבתי היום קצת בלוחות באינטרנט, רק כדי לראות מה יש. וזה כבר הפחיד אותי, והעלה לי את כל הקשיים שעלולים לצוץ. בכלל, חשבתי על זה בשבת, די בייאוש, איך אני מפחדת מהחיים, מההתמודדויות שהם מזמנים, אפילו הפשוטות ביותר, שלא לדבר על משברים קשים שעלולים לבוא. ואני מרגישה ילדה קטנה שצריכה הגנה. משותקת, לא מסוגלת לזוז. אפילו הסקרנות שלי, שזה מה שמוביל אנשים בד"כ להתקדם בחיים, משותקת. לא רוצה כלום, רק להתחבא בחור קטן ולא להצטרך לצאת משם. איך אני אשרוד בחיים, אני לא יודעת. אמא שלי הגנה, ועדיין מגנה יותר מדי. והיא בעצמה נורא פחדנית. כשהייתי קטנה היא פחדה להרשות לנו כל מיני דברים, עד שהיא הרשתה משהו, יצאה לי הנשמה, כמה דמעות שפכתי. כמה התמרדתי כשהייתי קטנה נגד זה. כמה כעסתי עליה. אבל בכל זאת הקשבתי לה. למשל, אם מישהו מגיע מאוחר הביתה היא לא יכולה לישון, היא מחכה עד שהוא יחזור, ורק אז נרדמת. כנראה גדלתי בתוך תחושה שהעולם מפחיד ומאיים, ומכל פינה עלול לבוא משהו שיפגע בי. אחותי בהריון, די בהתחלה. הריון ראשון, וזה יהיה גם נכד ראשון של ההורים שלי. והיא סטודנטית עכשו ותהיה לה שנה די עמוסה. אמא שלי אמרה בדאגה בשבוע שעבר לאבא שלי, אחרי שאחותי יצאה מהבית: מה יהיה? איך היא תסתובב בחורף, בגשם, ברוח, איך היא תסתדר, להיסחב ככה? (אין לה אוטו) וכשהיא אמרה את זה, מיד אני דאגתי גם, מה יהיה? איך היא תסתדר באמת? ואז אבא שלי ענה לה עם צל של חיוך: היא לא הראשונה שבהריון. הרבה נשים בהריון.הריון זה לא מחלה. היא תסתדר, תהיה בסדר. (אבא שלי יותר נורמאלי מהבחינה הזו. הוא שקול והגיוני. לא לפחד מדי וגם לא להיות חסר אחריות) והוא כל כך צדק. הנה זה סוג ההתמודדויות שיש בחיים. ויש אותם לכולם, וצריך להתמודד. וכל התמודדות כזו, שאין ספק שהיא שינוי בקצב וסדר החיים הרגיל, היא מתכון לשיבוש ולפחד. ככה זה אצלי.
