הורים...
אני מצטערת מראש, זאת הולכת להיות חפירה מטורפת לאללה..ואני מקווה שהגעתי למקום הנכון. אני בת 17 וחצי, והסיפור שלי עם ההורים שלי הוא..לא הכי קל שיש. מאז שהייתי קטנה הרגשתי שבאיזשהו מקום יש לי משיכה גם לנשים..הייתי מאוד מבולבלת, כי בו בזמן גם התפתחה אצלי משיכה לגברים, בלי ספק בכלל. לא ידעתי כל כך איפה אני עומדת, ובגיל 15 נכנסתי למערכת היחסים הראשונה שלי. עם אישה. באותה תקופה, ובעצם תמיד, הקשר שלי עם ההורים שלי היה מצוין. באמת מצוין. המשפחה מאוד מגובשת, מאוד אוהבת, מאוד מחבקת. מאוד ביחד. כשנכנסתי למערכת היחסים הזאת, נאלצתי לשקר. לשקר להם לאן אני הולכת, ועם מי אני נמצאת. במשך חודש וקצת סחבתי את הקשר הזה עם השקרים, אז שהחלטתי שלא עוד. יש לי אמא אוהבת, ואבא תומך, ואחים מקסימים, אז למה לי להסתיר? הרגשתי נורא שאני לא משתפת את אמא שלי בבילבול המיני שלי, הרגשתי נורא שאני חצי מדברת איתה, הרגשתי נורא שאני משקרת לה. והרגשתי בטוחה, שאם אני אספר להם הכל, כולל הבילבול והמשיכה לנשים, וכולל הקשר הנוכחי, שבו אני מרגישה הכי טוב והכי נאהבת בעולם, הכל יהיה בסדר. הם ישמעו, יתמכו, יהיו שם. יגידו לי שזה בסדר להיות מבולבלת, שהכל יכול להשתנות בעתיד ולמרות זאת - שמותר לי לחוות ולהתנסות. שיגידו לי שזה בסדר מבחינתם לא משנה מה אחליט עכשיו ומה אחליט בעתיד. שהם אוהבים אותי. שהם שמחים שאני משתפת אותם. שהם סומכים עליי. ששומדבר לא השתנה, וגם לא ישתנה, בטח לא בגלל זה. אז יום אחד השארתי להם מכתב, שבו כתוב על הבלבול, על האהבה הגדולה שלי אליהם, על זה ששיקרתי במשך חודש ושאני לא רוצה ולא מסוגלת לשקר יותר, על זה שאני נמצאת במערכת יחסים שכיף וטוב לי בה, על זה שאני חושבת שאני נמשכת לבנים וגם לבנות אבל שאני עוד לא יודעת, שאני צעירה, שאני רוצה את התמיכה שלהם, שאני מרגישה כל כך קרובה אליהם..שאני פשוט לא מסוגלת להסתיר להם פרט כל כך גדול ממני באותה תקופה. שהעסיק אותי נון סטופ. התגובה שקיבלתי הייתה הדבר הכי נוראי שיכולתי לצפות לו. הם אמרו לי שלל דברים, חוץ ממה שכל כך רציתי לשמוע. אמרו לי שאני צעירה מדי ושאין לי מושג מה אני עושה. שאני חייבת לסיים את מערכת היחסים הזאת. שאני מבולבלת והכל ישתנה לי בעתיד. שהם איבדו את האמון שלהם בי כי שיקרתי. שהם לא רוצים שאני אגע בנושא הזה יותר, לפחות עד גיל 18. שכרגע, כל עוד הם יכולים מבחינת חוק למנוע ממני, הם ימנעו. ואם בגיל מאוחר יותר אני אראה שזה לא משתנה, ואני אחיה מחוץ לבית, לא תהיה להם ברירה אלא לקבל את זה. זה פוצץ אותי. הוציא ממני את כל הרע שבעולם, היו לי ימים מסויטים שעברתי ממחשבה שאני לא יכולה לתת להם לשלוט בחיים שלי למחשבה שמה בדיוק אני חושבת לעצמי, זה ההורים שלי, אני בגיל כזה ואין לי ברירה אלא להקשיב להם. מחשבות של אני לא רוצה לאבד אותה לבין מחשבות של למה לעזאזל שיקרתי להם, איך יכולתי לאכזב אותם... הדבר הראשון שעשיתי אחרי זה היה לספר לאח שלי הגדול. מאח שלי תמיד תפסתי כבנאדם הכי בוגר, הכי מדהים והכי חכם שיכול להיות..אז הלכתי וסיפרתי לו הכל בתקווה שיבין אותי, שיעמוד לצדי כשאין לי בדיוק את ההורים שלי, להפך. ומה שקרה זה שוב, בדיוק ההפך..הוא כעס עליי על השקרים, אמר לי שבגילי אני לא יכולה לדעת כלום ולא יכולה לעשות כלום, שזה פשוט אסור..ושבגיל מאוחר יותר אני אוכל לעשות מה שאני רוצה אבל כרגע פשוט לא. אמר שההורים שלי מדהימים ואני פשוט מאכזבת אותם, שהבלבול הזה יכול לעבור..וטיעון שעבר בין שלושתם כל הזמן..שההתנסות הזאת עם בנות יכולה להסיט אותי, ולכן אסור לי בכלל לחוות את זה..לא עד שאדע ב-100% מי אני. ואחרי שדיברתי עם אחי..העולם חרב עליי פשוט..ככה הרגשתי. אם אח שלי, שהוא הבנאדם שתמיד היה צודק מבחינתי, אומר ככה..מי אני בכלל לחשוב אחרת, לעשות אחרת..הכל השתנה באותו רגע. הרגשתי שהמשפחה שלי מתפוררת והכל בגללי, ראיתי את אמא שלי בוכה כל היום ואבא שלי שבור, אבא שלי שאותו בחיים לא ראיתי בוכה..אחי הקטן שממנו מנסים להסתיר הכל כדי שזה לא חלילה יעבור הלאה, והאח הגדול שחוזר מהצבא באמצע שבוע פשוט כי הוא מרגיש שהמשפחה שלו מתפרקת..והכל בגללי. הכל על הכתפיים שלי, ולא רק שהרגשתי ככה..הם פשוט אמרו לי את זה, חד וחלק. שזה בגללי. אלו היו הימים הכי קשים שעברתי בחיים שלי, ימים שלאחריהם החלטתי שאין לי ברירה, אלא להקשיב להם. ניתקתי קשר איתה, למרות שזה היה פשוט קשה. הפסקתי לחשוב, הפסקתי להרגיש, הפסקתי לרצות..כל מה שחשבתי לעצמי זה שאיך לעזאזל אני מעיזה לערער את השלווה של הבית..הרגשתי אכזבה, כעס, והרבה רצון לצעוק הכל שוב אבל פחד, פחד שהימים האלו יחזרו..שהסיוט יחזור..רק רציתי שהכל ייפסק ויחזור להיות כרגיל, כמו לפני. כל כך כעסתי על עצמי על שהבאתי להם את המכתב הזה, כל מה שרציתי זה לרצות אותם ושיפסיקו כבר לבכות בגללי, שהכל יפסיק להיות כל כך נורא. אז זה מה שעשיתי. ריציתי אותם. באותו זמן התחלתי ללכת לפסיכולוגית, שלה הייתי אומרת הכל..כמה שאני מאוכזבת וכועסת, וכל מה שעובר עליי איתם, ואיך אני מתחרטת על הכל, ואיך שאני כבר לא מבינה מי פה לא בסדר, ואיך לעזאזל אני אמורה להמשיך מפה..בשקרים שוב, או פשוט לעשות מה שהם רוצים..הגעתי למצב שכל מה שרציתי זה ללכת מהבית, ללכת מהבית שתמיד היה הכל בשבילי, כל מה שרציתי זה שההורים שלי ירדו ממני, ההורים שלי שתמיד הייתי חרדה לאבד אותם..הרגשתי שאיבדתי הכל, איבדתי אמון בהם והם איבדו את האמון בי, היה שקט בבית שהרג אותי, שקט שהראה הכל..הייתי בוכה כל הזמן, התפרקתי, הפסקתי לדבר, החברים היו היחידים שהיו שם בשבילי...רק הרגשתי רע על זה שאני מעזה לחשוב שאני יכולה להיות כזאת. הם גרמו לי לשנוא את האפשרות שבכלל יש לי נטייה כזאת, אחרי תהליך שעברתי הם החזירו אותי אחורה, וכל מה שחשבתי לעצמי זה הלוואי ויכולתי להרגיש רק מה שיהיה נכון..נכון בשבילם. מאותו רגע הפסקתי לספר להם כל דבר הכי קטן עליי. הפסקתי להרגיש שייכת לבית. כאב לי שהרגשתי זרה, כאב לי שאיבדתי אותה, כאב לי שאני ממשיכה להרגיש את מה שהם כל כך לא מקבלים..ומפעם לפעם הבנתי שהטעות שלי הייתה שלא הצבתי להם עובדה שאני נמשכת לבנות, אלא אמרתי להם שאני מבולבלת..אולי אם הייתי מציבה להם עובדה הם לא היו נתפסים על המבולבלת ועושים הכל כדי לשנות אותי. הזמן עבר, הפצעים קצת התרככו והמשפחה חזרה להיות כרגיל..בשבילם. וזה היה אך ורק בגלל שהסכמתי להם, הסכמתי להפסיק הכל, לא לשקר, לא להתנסות ולא לעשות כלום.
אני מצטערת מראש, זאת הולכת להיות חפירה מטורפת לאללה..ואני מקווה שהגעתי למקום הנכון. אני בת 17 וחצי, והסיפור שלי עם ההורים שלי הוא..לא הכי קל שיש. מאז שהייתי קטנה הרגשתי שבאיזשהו מקום יש לי משיכה גם לנשים..הייתי מאוד מבולבלת, כי בו בזמן גם התפתחה אצלי משיכה לגברים, בלי ספק בכלל. לא ידעתי כל כך איפה אני עומדת, ובגיל 15 נכנסתי למערכת היחסים הראשונה שלי. עם אישה. באותה תקופה, ובעצם תמיד, הקשר שלי עם ההורים שלי היה מצוין. באמת מצוין. המשפחה מאוד מגובשת, מאוד אוהבת, מאוד מחבקת. מאוד ביחד. כשנכנסתי למערכת היחסים הזאת, נאלצתי לשקר. לשקר להם לאן אני הולכת, ועם מי אני נמצאת. במשך חודש וקצת סחבתי את הקשר הזה עם השקרים, אז שהחלטתי שלא עוד. יש לי אמא אוהבת, ואבא תומך, ואחים מקסימים, אז למה לי להסתיר? הרגשתי נורא שאני לא משתפת את אמא שלי בבילבול המיני שלי, הרגשתי נורא שאני חצי מדברת איתה, הרגשתי נורא שאני משקרת לה. והרגשתי בטוחה, שאם אני אספר להם הכל, כולל הבילבול והמשיכה לנשים, וכולל הקשר הנוכחי, שבו אני מרגישה הכי טוב והכי נאהבת בעולם, הכל יהיה בסדר. הם ישמעו, יתמכו, יהיו שם. יגידו לי שזה בסדר להיות מבולבלת, שהכל יכול להשתנות בעתיד ולמרות זאת - שמותר לי לחוות ולהתנסות. שיגידו לי שזה בסדר מבחינתם לא משנה מה אחליט עכשיו ומה אחליט בעתיד. שהם אוהבים אותי. שהם שמחים שאני משתפת אותם. שהם סומכים עליי. ששומדבר לא השתנה, וגם לא ישתנה, בטח לא בגלל זה. אז יום אחד השארתי להם מכתב, שבו כתוב על הבלבול, על האהבה הגדולה שלי אליהם, על זה ששיקרתי במשך חודש ושאני לא רוצה ולא מסוגלת לשקר יותר, על זה שאני נמצאת במערכת יחסים שכיף וטוב לי בה, על זה שאני חושבת שאני נמשכת לבנים וגם לבנות אבל שאני עוד לא יודעת, שאני צעירה, שאני רוצה את התמיכה שלהם, שאני מרגישה כל כך קרובה אליהם..שאני פשוט לא מסוגלת להסתיר להם פרט כל כך גדול ממני באותה תקופה. שהעסיק אותי נון סטופ. התגובה שקיבלתי הייתה הדבר הכי נוראי שיכולתי לצפות לו. הם אמרו לי שלל דברים, חוץ ממה שכל כך רציתי לשמוע. אמרו לי שאני צעירה מדי ושאין לי מושג מה אני עושה. שאני חייבת לסיים את מערכת היחסים הזאת. שאני מבולבלת והכל ישתנה לי בעתיד. שהם איבדו את האמון שלהם בי כי שיקרתי. שהם לא רוצים שאני אגע בנושא הזה יותר, לפחות עד גיל 18. שכרגע, כל עוד הם יכולים מבחינת חוק למנוע ממני, הם ימנעו. ואם בגיל מאוחר יותר אני אראה שזה לא משתנה, ואני אחיה מחוץ לבית, לא תהיה להם ברירה אלא לקבל את זה. זה פוצץ אותי. הוציא ממני את כל הרע שבעולם, היו לי ימים מסויטים שעברתי ממחשבה שאני לא יכולה לתת להם לשלוט בחיים שלי למחשבה שמה בדיוק אני חושבת לעצמי, זה ההורים שלי, אני בגיל כזה ואין לי ברירה אלא להקשיב להם. מחשבות של אני לא רוצה לאבד אותה לבין מחשבות של למה לעזאזל שיקרתי להם, איך יכולתי לאכזב אותם... הדבר הראשון שעשיתי אחרי זה היה לספר לאח שלי הגדול. מאח שלי תמיד תפסתי כבנאדם הכי בוגר, הכי מדהים והכי חכם שיכול להיות..אז הלכתי וסיפרתי לו הכל בתקווה שיבין אותי, שיעמוד לצדי כשאין לי בדיוק את ההורים שלי, להפך. ומה שקרה זה שוב, בדיוק ההפך..הוא כעס עליי על השקרים, אמר לי שבגילי אני לא יכולה לדעת כלום ולא יכולה לעשות כלום, שזה פשוט אסור..ושבגיל מאוחר יותר אני אוכל לעשות מה שאני רוצה אבל כרגע פשוט לא. אמר שההורים שלי מדהימים ואני פשוט מאכזבת אותם, שהבלבול הזה יכול לעבור..וטיעון שעבר בין שלושתם כל הזמן..שההתנסות הזאת עם בנות יכולה להסיט אותי, ולכן אסור לי בכלל לחוות את זה..לא עד שאדע ב-100% מי אני. ואחרי שדיברתי עם אחי..העולם חרב עליי פשוט..ככה הרגשתי. אם אח שלי, שהוא הבנאדם שתמיד היה צודק מבחינתי, אומר ככה..מי אני בכלל לחשוב אחרת, לעשות אחרת..הכל השתנה באותו רגע. הרגשתי שהמשפחה שלי מתפוררת והכל בגללי, ראיתי את אמא שלי בוכה כל היום ואבא שלי שבור, אבא שלי שאותו בחיים לא ראיתי בוכה..אחי הקטן שממנו מנסים להסתיר הכל כדי שזה לא חלילה יעבור הלאה, והאח הגדול שחוזר מהצבא באמצע שבוע פשוט כי הוא מרגיש שהמשפחה שלו מתפרקת..והכל בגללי. הכל על הכתפיים שלי, ולא רק שהרגשתי ככה..הם פשוט אמרו לי את זה, חד וחלק. שזה בגללי. אלו היו הימים הכי קשים שעברתי בחיים שלי, ימים שלאחריהם החלטתי שאין לי ברירה, אלא להקשיב להם. ניתקתי קשר איתה, למרות שזה היה פשוט קשה. הפסקתי לחשוב, הפסקתי להרגיש, הפסקתי לרצות..כל מה שחשבתי לעצמי זה שאיך לעזאזל אני מעיזה לערער את השלווה של הבית..הרגשתי אכזבה, כעס, והרבה רצון לצעוק הכל שוב אבל פחד, פחד שהימים האלו יחזרו..שהסיוט יחזור..רק רציתי שהכל ייפסק ויחזור להיות כרגיל, כמו לפני. כל כך כעסתי על עצמי על שהבאתי להם את המכתב הזה, כל מה שרציתי זה לרצות אותם ושיפסיקו כבר לבכות בגללי, שהכל יפסיק להיות כל כך נורא. אז זה מה שעשיתי. ריציתי אותם. באותו זמן התחלתי ללכת לפסיכולוגית, שלה הייתי אומרת הכל..כמה שאני מאוכזבת וכועסת, וכל מה שעובר עליי איתם, ואיך אני מתחרטת על הכל, ואיך שאני כבר לא מבינה מי פה לא בסדר, ואיך לעזאזל אני אמורה להמשיך מפה..בשקרים שוב, או פשוט לעשות מה שהם רוצים..הגעתי למצב שכל מה שרציתי זה ללכת מהבית, ללכת מהבית שתמיד היה הכל בשבילי, כל מה שרציתי זה שההורים שלי ירדו ממני, ההורים שלי שתמיד הייתי חרדה לאבד אותם..הרגשתי שאיבדתי הכל, איבדתי אמון בהם והם איבדו את האמון בי, היה שקט בבית שהרג אותי, שקט שהראה הכל..הייתי בוכה כל הזמן, התפרקתי, הפסקתי לדבר, החברים היו היחידים שהיו שם בשבילי...רק הרגשתי רע על זה שאני מעזה לחשוב שאני יכולה להיות כזאת. הם גרמו לי לשנוא את האפשרות שבכלל יש לי נטייה כזאת, אחרי תהליך שעברתי הם החזירו אותי אחורה, וכל מה שחשבתי לעצמי זה הלוואי ויכולתי להרגיש רק מה שיהיה נכון..נכון בשבילם. מאותו רגע הפסקתי לספר להם כל דבר הכי קטן עליי. הפסקתי להרגיש שייכת לבית. כאב לי שהרגשתי זרה, כאב לי שאיבדתי אותה, כאב לי שאני ממשיכה להרגיש את מה שהם כל כך לא מקבלים..ומפעם לפעם הבנתי שהטעות שלי הייתה שלא הצבתי להם עובדה שאני נמשכת לבנות, אלא אמרתי להם שאני מבולבלת..אולי אם הייתי מציבה להם עובדה הם לא היו נתפסים על המבולבלת ועושים הכל כדי לשנות אותי. הזמן עבר, הפצעים קצת התרככו והמשפחה חזרה להיות כרגיל..בשבילם. וזה היה אך ורק בגלל שהסכמתי להם, הסכמתי להפסיק הכל, לא לשקר, לא להתנסות ולא לעשות כלום.
